בשורות לפועלות המובטלות בגליל / חדוה ישכר

בסוף השבוע שעבר פורסם שדב לאוטמן, יו"ר חברת הטקסטיל דלתא, הגיע להסדר עם הפרקליטות, שעל פיו תבוטל האשמתו בהתרת שידורי תחנת רדיו פירטית ייעודית שמאלנית מגג בית הטכסטיל, השייך להתאחדות התעשיינים שלאוטמן עמד בראשה, והוא יחוייב ב-200 שעות עבודה לתועלת הציבור. באותה נשימה נמסר, שלאוטמן סגר את המתפרה האחרונה של דלתא גליל בכרמיאל, ועקב כך פוטרו 137 מעובדות המתפרה, בהן עולות חדשות, ערביות ודרוזיות מן הגליל. "לא כדאי להחזיק מתפרה במדינה שעלות השכר בה לעובד גבוהה מ-150 דולר בחודש", צוטט התעשיין (הארץ TheMarker, 11 בפברואר, 2005), שמחזור המכירות של חברתו בשנת 2003 היה 580.1 מליון דולר.

לאוטמן, שצבר ניסיון בסגירת מתפרות בגליל, יודע היטב מהי המשמעות ההרסנית של סגירת המתפרה האחרונה של דלתא בישראל לנשים העובדות בה. לא בכדי מצויין בכתבה, שהוא היה סוגר את המתפרה שש שנים קודם לכן, אילו היה איש עסקים רגיל, ש"השקפת עולמו רחבה יותר מקוטרו של החור בגרוש", שכן אחרת לא היה ניתן ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי – הכה ישראלי – המפריע להרמוניה הבלתי מושגת שבין לאוטמן התעשיין הקפיטליסט ללאוטמן, איש השמאל ("המדיני").

 

נ"ח מבית ג'ן עבדה בעבר כפועלת באחד ממפעלי דלתא בגליל, ובתוך כך השלימה את לימודי התיכון שלה, ובהיותה בת 38 קבלה תעודת בגרות. היא הנהיגה את המאבק הכושל של העובדות נגד סגירת המפעל, ומאז שנסגר הפכה למובטלת וחזרה בתשובה. את גל החזרה בתשובה בכפרי הדרוזים בגליל אי אפשר לנתק מהעליה הדרמטית בשיעורי האבטלה במגזר הזה. לאחר יציאת הצבא מלבנון ושינוי תנאי ההעסקה בקבע, צומצמו מאוד אפשרויות התעסוקה לגברים דרוזים; ובעקבות סגירתם של מפעלים בגליל, שהעסיקו נשים ערביות ודרוזיות רבות, ובהם מתפרות דלתא ותפרון, שהפכו לחברות גלובליות לאחר שנמכרו לחברת נייקי ישראל, אבדו מאות נשים את מקורות פרנסתן.
בשיחת טלפון אמרה לי נ"ח: "החזרה בתשובה נותנת לנשים כוח להתמודד עם החזרה הביתה". אכן, ישנן נשים שמוצאות באדיקות הדתית צידוק ונחמה להסתגרותן בתחומי הבית בכפר. ואולם על מרבית הנשים נכפתה האדיקות על ידי משטר פונדמנטליסטי שמרני, שגברים משליטים על חייהן.
כל עבודה מחוץ לבית מציעה לנשים סיכוי למפגש עם המודרניות; יש בה גמול להשכלה והיא מקנה מעמד חברתי ועצמאות כלכלית. כל התקוות הגדולות הללו לנשים הופכות לגורמים שמאיימים על גברים, ובמיוחד כשהם מובטלים, ויחד עם אבדן התעסוקה מאבדות הנשים את השליטה על חייהן.
גם בכפר הדרוזי הגלילי כסרא הפכו נשים רבות למובטלות, עקב סגירת מפעלי הטכסטיל באזור. גם בכסרא סוחף גל של אדיקות דתית את התושבים, ויחד עם התגברות האדיקות עולה שיעור הנשירה של בנות מבית הספר. הוריהן מקווים להשיאן מהר ככל האפשר כדי למנוע את הגירתן מן הכפר.
נ"ע, שהיתה קצינת חינוך סדיר בכסרא, ספרה לי, ש"כל ההורים שבנותיהם נשרו מהלימודים חזרו על אותו משפט והוא, שהבת היא זו שבחרה לשבת בבית. פתאום היא הבוחרת. בכל דבר הם בוחרים בשבילה ורק בעניין הנשירה מבית הספר ומהלימודים היא בוחרת".
העדויות האישיות הללו אינן אלא רישום דק בשולי דו"חות עמוסי נתונים המאשרים אותן במספרים מבהילים. דו"ח עמותת סיכוי לשנים 2003-2004 קובע, ששיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על כ-17% לעומת 54% בקרב נשים יהודיות. בדו"ח נתוני העוני שפורסם על ידי המוסד לביטוח לאומי ביולי 2004, מתוארים ממדי העוני במגזר הערבי בישראל כ"מתאימים לעולם השלישי". בדו"ח נטען ש"כשאין אזורי תעשיה, אין תעסוקה לנשים ולא לאקדמאים". הדו"ח ממליץ על העלאת שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה כגורם משמעותי בהפחתת העוני במגזר הערבי, שמותנה בפיתוח בסיס תעסוקה רחב במגזר הערבי, וכן בהקמת תשתית של תחבורה ציבורית יעילה.
מה שאין לצפות מתעשיין הפועל בכלכלת השוק החופשי הגלובלי, יש לתבוע מקובעי המדיניות הכלכלית שבידם לשנות את המצב על ידי מדיניות מתקנת. משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, למשל. הכנת תכניות עבודה לאזורי תעשיה היא מתחום עשייתו, ואולם בשנת 2004 הוקצו רק כ-14 מליון ש"ח לפיתוח אזורי תעשייה בישובים הערבים. סכום זה מהווה 10% מסך תקציב פיתוח התעשייה. מפרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בסוגייה ביוני 2004, ניתן ללמוד שבארבע השנים האחרונות לא הוקם אף לא אזור תעשייה חדש אחד במגזר הערבי.
אחד הפתרונות ההגיוניים ביותר למצוקת התעסוקה בקרב נשים באזורי הפריפריה, הוא עידוד יזמות פיתוח של עסקים קטנים. פיתרון זה נמצא כטוב ביותר לנשים החיות בכפרים רחוקים ממרכזי תעסוקה שחסרים קווי תחבורה ציבורית יעילה. אבל תקציב המטות לפיתוח עסקים בנצרת, ירכא והמשולש עמד ב-2004 על 4.2 מליון ש"ח בלבד, המהווים 10% מתקציב הרשות בארץ בכלל.
ומה מבשרים השנה משרדי הממשלה למגזר הערבי בגליל? את בשורת תוכנית ויסקונסין השנויה במחלוקת חריפה. מובטלות הגליל, התעודדנה.
המאמר פורסם בשנת 2005. נשלח לפרסום באתר "חוג חיפה" בידי אדם דביר.