Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘על סדר היום’ Category

והרי החדשות: זה לא נראה טוב. לפי כל הסקרים בנימין נתניהו הולך להרכיב גם את הממשלה הבאה. קשה אפילו לדמיין את התרחיש שישנה את התוצאה הזאת בחודש הקרוב. זה מדכדך, אבל זו המציאות.

ולמרות זאת, כל מי שמזהה עצמו עם מחנה השמאל-מרכז חשוב שיבוא להצביע ב-22 לינואר עבור מפלגת העבודה. ולמי שלא בטוח עם מה הוא מזהה את עצמו, הבה נתרענן: מפלגת העבודה זה מתינות מדינית, כלכלה חברתית, שלטון חוק, צמצום פערים. לא להתלהמות ולהפחדה, לא ללאומנות משיחית, לא לקפיטליזם חזירי, ולא למרדף מתמיד אחרי סמכויות בית המשפט.
כל מי ששם, חשוב שיבוא להצביע למפלגת העבודה. בואו ניקח את זה צעד אחר צעד. קודם כל, חשוב לבוא להצביע. עתיד המדינה יוכרע בקלפי. אסור לבטל את הסיכוי הדל להפתיע, ובכל מקרה יש חשיבות לתוצאה, גם אם גוש הימין ינצח. דבר שני, צריך לבוא להצביע למפלגת העבודה. אל תתפתו לרשימות פלקט קטנות. הסיבה המרכזית לכך שהבחירות האלו הוכרעו מוקדם מידי נעוצה בפיצול הבלתי נסבל בגוש המרכז-שמאל. אם אנחנו לא רוצים שהמחזה הזה יחזור על עצמו גם בפעם הבאה, חייבים להתכנס למפלגה אחת גדולה רצינית. המפלגה הגדולה, הרצינית, העמוקה, המסודרת של גוש המרכז-שמאל היא מפלגת העבודה. רק היא יכולה להוות חלופה שלטונית.

גוש המרכז-שמאל אינו יכול לחשוב על עצמו כסקטור. להצביע ליאיר לפיד זה להגיד שאיבדנו את התקווה להוות חלופה שלטונית, וכל מאוויינו הם להצטרף כמפלגה סקטוריאלית לממשלת ימין. כמו ש"ס. זה אבסורד. גוש המרכז-שמאל חייב לבנות את עצמו כחלופה שלטונית, אפשר לעשות את זה רק דרך מפלגת העבודה.

הצבעה ל"תנועה" היא הצבעה ללא אופק. חלופה שלטונית לא תיבנה מרשימת אד-הוק של מועמדים, גם אם חלקם איכותיים. אין שם דבק, והציבור לא יקנה שוב את הבלוף של ציפי לבני. זה עוד מפלגת מרכז-שמאל ללא שורשים וללא עתיד.

מרצ אומרת שרק קול שמגיע אליה הוא בטוח נגד ביבי. הכוונה היא לכך שמפלגת העבודה עלולה להצטרף לממשלה בראשות ביבי. כמי שחבר במוסדות המפלגה אני מעריך שהסיכוי לכך הוא קטן. אני יודע שקבוצה גדולה של חברים, ואני ביניהם, תעשה הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אני ריאלי מספיק בשביל להודות שאי אפשר לשלול תרחיש כזה לחלוטין. וגם בהינתן המורכבות הזאת, קול אמיתי נגד ביבי זה קול שבונה חלופה שלטונית. ורק קול למפלגת העבודה בונה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשלטון הימין. הצבעה למרצ הייתה לוקסוס שהתאפשר כאשר מפלגת העבודה הייתה חזקה. כיום, אין לנו את הלוקסוס הזה.

תחשבו על זה, (כמעט) כל המועמדים של ה"תנועה", "יש עתיד" ו"מרצ" היו יכולים להשתבץ גם ברשימת ה"עבודה". חלקם גם היו שם לאורך הקריירה שלהם. רשימת העבודה, כיאה למפלגה גדולה המייצגת מגוון של עמדות בגוש המרכז-שמאל, כוללת קשת רחבה של מועמדים. מקו כלכלי סוציאל-דמוקרטי שאותו מובילה יו"ר המפלגה יחימוביץ', עד קו כלכלי יותר מרכזי המיוצג ע"י אראל מרגלית ויצחק הרצוג. מהביטחוניזם של פואד ועד המתינות של יריב אופנהיימר, והרדיקאליות הפמניסטית של מירב מיכאלי.

אז תגידו אתם, "העבודה" טובה למרב מיכאלי, ולא לזהבה גלאון? מתאימה לפואד ולא ליעקב פרי? לאראל מרגלית ולא ליאיר לפיד? על מצנע ופרץ, אני אפילו לא מדבר, כי הם בשר מבשרה של מפלגת העבודה.

אסור לתת יד לפיצול הזה. זה נובע מפינוק שלא מוכן לקבל מפלגה גדולה על מורכבויותיה ומגוון דעותיה. רק אם מחנה השמאל-מרכז יתאחד תחת קורת גג אחת במפלגת העבודה, נוכל לבנות חלופה שלטונית לימין. אל תתנו גם לפרסונאליזציה של מערכת הבחירות להטעות אתכם. שלי יחימוביץ' מובילה כיום את מפלגת העבודה, ועושה את זה בכישרון רב בשנה האחרונה. רק היא יכלה להביא את המפלגה למצבה הנוכחי כמובילת הגוש. אבל להצביע "אמת" בקלפי זה קודם כל הצבעה בעד המפלגה, ובעד חלופה שלטונית סוציאל-דמוקרטית ושפויה מבחינה מדינית.

לא פחות חשוב מכך, הבחירות האלו הן משאל עם על התרבות הפוליטית במדינת ישראל. מפלגות דמוקרטיות מהוות נדבך חשוב במערכת הפרלמנטארית. לממסד המפלגתי, למרות שזוכה לסיקור עוין בד"כ, תפקיד חשוב בכך שהוא מקשר בין נבחרי הציבור לבוחרים. תמיכה ברשימות נטולות ממסד מפלגתי דמוקרטי (כמו "התנועה" ו"יש עתיד") מהווה מכה לדמוקרטיה. תמיכה במועמדים שהפסידו בפריימריז במפלגה א' ובחרו לעבור למפלגה ב', מהווה מכה לדמוקרטיה.

חשוב לזכור את כל הדברים האלו ב-22 לינואר. לבוא להצביע לחלופה השלטונית היחידה של ביבי, לקוות לנס, ולדעת שגם אם לא יקרה, לפחות עזרנו לבסס כוח מרכז-שמאל אותנטי שיוכל לייצג אותנו בכנסת הבאה, ולקראת הבחירות בעוד 4 שנים.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

פרישתו התמוהה, ההזויה והמצערת של עמיר פרץ ממפלגת העבודה אילצה את המפלגה לעדכן את רשימתה לכנסת. למרבה הפלא בחרה המפלגה לשנות את תקנון הבחירות בדיעבד, ולא לשבץ את המועמדים ע"פ התקנון. הפתרון שהוצע הוא לכאורה פשוט: כל מועמד התקדם שלב אחד במיקום. למעשה מדובר בפתרון מעוות שלא לוקח בחשבון שמלכתחילה הרשימה כללה שריונים, ואין שום סיבה לקדם את מי ששוריין למקום מסוים בעקבות פרישתו של מועמד אחר. הדבר הנכון הוא לקדם את המועמדים ע"פ מנין הקולות שקיבלו בהתאם לתקנון הבחירות. כזכור גם תקנון הבחירות עצמו שונה ימים ספורים לפני הפריימריז.
זו רשימת המועמדים של מפלגת העבודה לכנסת ה-19 כפי שהוגשה לוועדת הבחירות:

מקום

מצביעים

1

שלי יחימוביץ

2

יצחק בוז'י הרצוג

21837

3

איתן כבל

15991

4

מירב מיכאלי

11712

5

בנימין (פואד) בן אליעזר

15954

6

יחיאל (חיליק) בר

 מזכ"ל

7

עמר בר לב

15406

8

סתיו שפיר

9649

9

אבישי ברוורמן

14478

10

אראל מרגלית

14345

11

איציק שמולי

13365

12

מיקי רוזנטל

11405

13

מיכל בירן

8822

14

נחמן שי

11057

15

משה מזרחי

10767

16

דני עטר

9577

17

גאלב מאג'דלה

7677

18

נאדיה חילו

7636

19

נינו אבסדזה

5466

20

יוסי יונה

9365

21

דניאל בן סימון

8941

22

עופר קורנפלד

8204

23

חילי טרופר

7993

24

יונה פריטל

3180

25

סאלח סעד

3069

26

יריב אופנהיימר

7953

27

גלעד קריב

6037

28

אסתי קירמאיר

5677

זו רשימת המועמדים שהייתה צריכה להימסר, ע"פ תקנון הבחירות (השינויים מודגשים):

מקום

תפקיד

מצביעים

1

שלי יחימוביץ

המועמדת לראשות הממשלה

2

יצחק בוז'י הרצוג

ארצי

21837

3

איתן כבל

ארצי

15991

4

בנימין (פואד) בן אליעזר

ארצי

15954

5

מירב מיכאלי

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה

11712

6

עמר בר לב

ארצי

15406

7

יחיאל (חיליק) בר

מזכ"ל המפלגה – משורין

 

8

אבישי ברוורמן

ארצי

14478

9

סתיו שפיר

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה

9649

10

אראל מרגלית

ארצי

14345

11

איציק שמולי

ארצי

13365

12

מיקי רוזנטל

ארצי

11405

13

נחמן שי

ארצי

11057

14

מיכל בירן

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה

8822

15

משה מזרחי

ארצי

10767

16

דני עטר

ארצי

9577

17

יוסי יונה

ארצי – (הבטחת ייצוג להתיישבות עובדת – בוטל עקב כניסתו של עטר)

9365

18

גאלב מאג'דלה

ארצי – הבטחת ייצוג למיעוטים (ערבים)

7677

19

נאדיה חילו

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה

7636

20

נינו אבסדזה

ארצי – הבטחת ייצוג לעולים

5466

21

דניאל בן סימון

(הבטחת ייצוג לשכונות בוטל עקב כניסתו של איציק שמולי)

8941

22

עופר קורנפלד

ארצי  – הבטחת ייצוג למחוז שרון שומרון (בוטל עקב כניסתה של נינו אבסדזה)

8204

23

חילי טרופר

ארצי – הבטחת ייצוג למחוז מרכז (בוטל עקב כניסתו של בנימין פואד בן אליעזר)

7993

24

יריב אופנהיימר

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה (בוטל עקב כניסתה של נינו אבסדזה)

7953

25

יונה פריטל

ארצי – הבטחת ייצוג להתיישבות העובדת (קיבוצים)

3180

26

סאלח סעד

ארצי – הבטחת ייצוג למיעוטים (דרוזים)

3069

27

גלעד קריב

ארצי – הבטחת ייצוג למחוז דן (בוטל עקב כניסתו של איתן כבל)

6037

28

סמי שושן

ארצי – הבטחת ייצוג למחוז הנגב והדרום

5164

29

אסתי קירמאיר

ארצי – הבטחת ייצוג לאישה (אף ללא הבטחת ייצוג)

5677

המפסידים הגדולים של שינוי התקנון בדיעבד הם יוסי יונה ויריב אופנהיימר שהיו אמורים להתקדם 3 מקומות קדימה, והם משובצים במקומות גבוליים כרגע.
מי שהיה אמור להתקדם 5 מקומות קדימה הוא סמי שושן אשר מייצג את מחוז הנגב והדרום. זאת לפי הבטחת הייצוג למחוז זה במקום 28. כל עוד עמיר פרץ היה בתמונה לא היה צורך בהבטחת הייצוג למחוז זה. פרישתו אמורה הייתה להחזיר את הבטחת הייצוג. כרגע מורכבת רשימת העבודה ב-28 המקומות הראשונים בלי נציגות לפריפריה: בלי הנגב והדרום, ללא מחוז הצפון, וללא נציגים ממחוז חיפה. כל נציגנו הם מאזור המרכז (פרט לדני עטר נציג המושבים, מהמועצה האזורית גלבוע).
אבל העיקר שאופנהיימר נשאר בחוץ…

Read Full Post »

מפלגת העבודה בחרה בשבוע שעבר נבחרת מרשימה של מועמדים. נבחרת מגוונת, עם איכות אישית, מחויבות ערכית, עם שילוב נכון של צעירים וותיקים. תמהיל טוב של פוליטיקאים מנוסים, ורוח רעננה. זה הזמן לבחון את התוצאות לאור שינוי השיטה שיזמה ראשת המפלגה.

יו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ', העבירה שורה של שינויים בתקנון הבחירות של הרשימה. הדבר עורר מהומה זוטא משום שמדובר במקרה מובהק של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק, וזו רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית. יחימוביץ' עשתה זאת בגלל אותה סיבה שמניעה את כל משני כללי המשחק, מתוך אינטרס פוליטי מקומי לקדם את מועמדיה. אסור לזלזל בסיבה הזאת, בייחוד לאחר שאנחנו רואים בימים האחרונים את התנהלותו המתריסה של עמיר פרץ. האחיזה של יחימוביץ' במנגנונים של המפלגה היא חלשה יחסית. התמיכה בה מבוססת על "מצביעים חופשיים", ואלא למרבה הצער לא ממושמעים, ומתקשים להביא את קולם לידי ביטוי. לכן ניסתה יחימוביץ' לעשות התאמות בשיטת הבחירות על מנת לאפשר לה להכניס את מועמדיה לרשימה, ולא להגיע למצב של רשימה עוינת.

המהלך הזה הוכיח את עצמו במידת מה, מבחינתה של יחימוביץ'. היא הצליחה להכניס עוד שניים-שלושה מועמדים המזוהים איתה ברשימה הארצית, שכנראה היו נדחקים החוצה לפי השיטה הקודמת. המחיר הוא שחיקה מסוימת באמינות: מבחינה עניינית השינוי נוגד ערכים סוציאל-דמוקרטיים, ואותה רעה חולה של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק עוד תחזור נגד כולנו כבומרנג. כדאי לשים לב שלמרות המעבר לאזור בחירה ארצי הצליחו מג'אדלה ועטר המזוהים עם פרץ להיבחר במשבצת הערבים והמושבים.

הרווח של יחימוביץ' הגיע מביטול הבחירה המחוזית, שם יש יתרון לאנשי השטח של המפלגה, ומדחיקת הבטחת הייצוג של המחוזות. מחוזות הקיבוצים והמושבים הם שנדחקו באופן המשמעותי ביותר, מכיוון שעד היום הם זכו לייצוג במקומות 12 ו-13, והפעם הם נדחקו למקומות 17 ו-25. עדיין הרבה יותר טוב מהמחוזות הגיאוגרפים שנמצאים אי שם בעשירייה השלישית. הערבים והדרוזים נדחקו מן המקומות 16 ו-17 למקומות 18 ו-26.

ייתכן שהדחיקה של הקיבוצים והמושבים הייתה מוצדקת, והעדיפות שהם זכו לה על פני המחוזות הפריפריאליים לא הייתה במקום. לעומת זאת, את הדחיקה של המיעוטים קצת יותר קשה להצדיק. למזלנו, המועמדים הערבים הצליחו מעבר להבטחת הייצוג. יחימוביץ' רמזה שיש קשר בין דחיקת הבטחת הייצוג של המושבים/קיבוצים ודרוזים לבין עריקתם של נציגיהם (שמחון, נוקד, ושנאן) למפלגת העצמאות. מעניין שהיא לא העלתה על דעתה לדחוק את הבטחת הייצוג לנשים בעקבות פרישתן של נוקד ו-וילף…

המגמה של השינויים הייתה לבטל את הבחירה המחוזית בעשירייה השלישית, ולהפוך את כל הרשימה לארצית, תוך מתן הבטחת ייצוג, במקומות לא ריאלים, עבור מחוזות הפריפריה (נגב-דרום, צפון, חיפה). התוצאה שהתקבלה, כמצופה, היא רשימה שכל כולה מאזור המרכז (פרט לעמיר פרץ ודני עטר שקודם במשבצת המושבים). חולשת הפריפריה מתבטאת בכך שמחוזות חיפה והצפון היו זקוקים להבטחת הייצוג כדי להגיע למקומות 30 ו-32 בהתאמה.

מיקום

שם

ת"א

דן

שרון-שומרון

מרכז

ירושלים

1

יחימוביץ'

1

2

הרצוג

1

3

פרץ

נגב ודרום

4

כבל

1

5

מיכאלי

6

בן אליעזר

1

7

בר

1

8

בר לב

1

9

שפיר

1

10

ברוורמן

1

11

מרגלית

1

12

שמולי

1

13

רוזנטל

1

14

בירן

1

15

שי

1

16

מזרחי

1

17

עטר

התיישבות

18

מג'אדלה

1

19

חילו

1

20

אבסדזה

1

21

יונה

1

22

בן סימון

1

23

קורנפלד

1

24

טרופר

1

העובדה שמקומות 22 ו-23 נשמרו כהבטחת ייצוג למחוזות שרון-שומרון ומרכז, מהווה לעג לרש, שכן לא פחות מ-7 נציגים נכנסו ממחוזות אלו במקומות גבוהים יותר. ה"רש" במקרה זה זוהי מדינת ישראל אשר מחוץ למדינת תל אביב.

הערה לגבי הייצוג נשי:
הייצוג הנשי ברשימה מרשים יחסית לרשימות אחרות, ומרשים גם יחסית לעובדה שלא התמודדו חברות כנסת מכהנות. מתוך ארבע חברות כנסת של העבודה שכיהנו בכנסת החולפת, רק שלי נשארה בעבודה. יולי תמיר פרשה; אורית נוקד ועינת וילף שדדו את המנדט שלהן עבור מפלגת העצמאות וממשלת נתניהו. לאור העובדה שכל חברי הכנסת המכהנים נבחרו לרשימה, ברור שפרישתן של הח"כיות מהכנסת הקודמת פגעה בייצוג. זאת כנראה הסיבה לכך שע"פ מניין הקולות האישה הראשונה בעבודה הגיעה רק למקום 9.בכל מקרה, הגיע הזמן לעלות מדרגה בכל הנוגע להבטחת הייצוג לנשים.

Read Full Post »

אנחנו עדים לקריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית במדינת ישראל. ההידרדרות היא ארוכת שנים, אבל מערכת הבחירות הנוכחית הביאה לשיא את הזלזול שהפוליטיקאים שלנו מפגינים כלפי המערכת המפלגתית. הפוליטיקה הפכה כל כך אישית עד כי הפוליטיקאים לא רואים לעצמם חובה לכבד את כללי המשחק הפנים מפלגתיים. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר במרכז הפוליטי. אזור בו האידאולוגיות מטשטשות, והפוליטיקה היא מוצר תדמיתי מבוסס על אישים.

החיבור בין ציפי לבני לעמרם מצנע מחבר שני אנשים שהיו חברים במפלגות, כיהנו כיושבי ראש, התמודדו בשנה וחצי האחרונות לכהונה נוספת, והפסידו. שניהם לא מכבדים את כללי המשחק באופן הבוטה ביותר: הם בחרו לפרוש ממפלגתם ולהקים מפלגה חדשה. הם מצרפים אליהם פליטים נוספים ממפלגת קדימה. את התקדים המדויק למעשה זה נתן שמעון פרס כאשר הצטרף לקדימה לאחר הפסדו בפריימריז במפלגת העבודה.

בעשור האחרון היינו עדים לשני יושבי ראש שפיצלו את מפלגתם שלהם בעודם מכהנים (אריאל שרון ואהוד ברק). בכך פגעו אנושות בגוף שעליו רכבו, ולמעשה "עקפו" את הממסד המפלגתי. כאילו אמרו: אין לנו צורך במפלגה מסודרת. הם יצרו תקדים להתנהגות פוליטית צינית ולא מרוסנת. אבל הנ"ל לא לבד, הם פועלים בתוך שדה פוליטי שמעודד תופעות כאלו. בהערכה זהירה ניתן לקבוע כי לפחות שליש מחברי הכנסת הנוכחית זגזגו במהלך העשור האחרון בין מסגרות מפלגתיות שונות. זה מספר מדהים הממחיש את ההיחלשות של עצם הרעיון של פוליטיקה מפלגתית כמו שאנחנו מכירים אותה.
אם יאיר לפיד יכול להרשות לעצמו להתנשא מעל שיטת הבחירות המקדימות בליכוד ובעבודה, כאשר אצלו במפלגה, בדומה לש"ס וישראל ביתנו, יש שיטת ועדה מסדרת של איש אחד, זה אומר שיש למנגנון המפלגתי בעיה תדמיתית קשה. לפיד מצטרף לטרנד התקשורתי לחבוט במפלגות הוותיקות על שיטת הבחירות המקדימות שלהן, בעוד שהאמת היא שהן ראויות לכל שבח על התנהלותן הדמוקרטית.

הציבור רואה במפלגות מעין מתווך מושחת בין נבחרי הציבור לבין הציבור. ולכן הציבור לא מייחס ערך לנאמנות מפלגתית, ויותר מכך, מריע לכל מי ששובר את המסגרות המפלגתיות ה"מסואבות". במקום לראות את המפלגות ככלי המאפשר לכל אזרח להעמיק את הדמוקרטיה שלו (ע"י התפקדות ומעורבות), התקשורת והציבור מתייחסים למפלגות כמתווך שגובה עמלה לא מוצדקת. על הרקע הזה מרשים לעצמם הפוליטיקאים שלנו להתייחס בעירבון מוגבל לתרבות הפוליטית המפלגתית. או במילים אחרות: להקים ולעזוב מפלגות כאוות נפשם.

Read Full Post »

מפלגת העבודה בחרה רשימה איכותית מרשימה, ועכשיו צריך לחשוב איך ממשיכים את מערכת הבחירות הזאת. השבועות האחרונים עמדו בסימן עצירת המומנטום של מפלגת העבודה. זה מתבטא בשיח החדשותי ששוב מדבר על כך שהבחירות כבר הוכרעו לטובת נתניהו, מגובה בסקרים האחרונים. הגורמים לעצירת המומנטום הם מבצע "עמוד ענן", על סדר היום הצבאי שהוא הכניס, והאיחוד "הליכוד-ביתנו" שפתח פער גדול מידי בין "העבודה" לליכוד (37 מול 20) ~. אמנם האיחוד הזה לא השפיע על הפער בין הגושים, אבל בסיקור התקשורתי השטחי הפער הזה נותן רוח גבית לתזה שהבחירות כבר הוכרעו.
החדשות הטובות מבחינת מפלגת העבודה הן שלמרות כל הטלטלות והאירועים הדרמטיים, היא שומרת על יציבות בסקרים. זו אינדיקציה לעומק התמיכה בציבור. היציבות הזאת מבטיחה למפלגת העבודה את המעמד של המפלגה החזקה בגוש המרכז שמאל, והחלופה הפוטנציאלית היחידה לשלטון הליכוד. המעמד הזה, שנשלל ממפלגת העבודה ב-2006 מהווה הישג חשוב למפלגת העבודה. ליו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ' יש מניות רבות בהישג זה. היא זו שהקרינה על המפלגה את הערכיות, האמינות והעקביות, ואלו הם שהביאו את התמיכה הציבורית. מבין המועמדים לראשות המפלגה, שלי היא היחידה שהייתה מסוגלת לרשום את ההישג הזה, וצריך לתת לה הרבה קרדיט על כך.
בכל זאת צריך לשאול, האם זה המקסימום שאפשר להוציא מהבחירות האלו? בפני מפלגת העבודה עומדות שתי אפשרויות:
1. להתבשם ולהתבצר בהישג הנוכחי (20~ מנדטים + מעמד המפלגה הגדולה בגוש), ולשמור על ניקיון כפיים, בעמדת המתנה טובה לסיבוב הבא. זו האופציה הסולידית שעדיין מאפשרת לחלום על איזושהי הפתעה בבחירות הקרובות, אבל האמת צריכה להיאמר: זה לא נראה ראלי בשלב זה.
2. לקחת סיכון, להתפשר במידה מסוימת, להתלכלך בפוליטיקה לא נקייה, אבל להגדיל משמעותית את הסיכוי למהפך כבר בסיבוב הזה. הכוונה היא לאיחוד עם ציפי לבני. המחיר הוא (לפי פרסומים בעיתונות) רוטציה שלי/ציפי בתפקיד ראש הממשלה. זה מחיר לא פשוט. לבני היא לא כוס התה שלי ושל רבים במפלגה. מדובר פה בפשרה מתוך הבנה שהדרך הטהורה של מפלגת העבודה אינה פופולרית כרגע דיה כדי לנצח בבחירות הקרובות.
האיחוד עם ציפי לבני, לפי כל הסקרים, יהווה קפיצת מדרגה מבחינת הכח האלקטוראלי של העבודה. הסיבה לכך היא שלבני נתפסת כמרכזית יותר, וגם מנוסה יותר מיחימוביץ'. המרחק בין הליכוד לעבודה יצטמצם. כמה יצטמצם? מספיק כדי שהתקשורת תחזור לסקר את הבחירות כקרב צמוד. זאת הרי יש לדעת, התקשורת מחפשת את הדרמה, אם רק ניתן לה במה להיאחז.
כאשר תיווצר הדרמה, תחזור האנרגיה למערכת הבחירות. וזה יכול לשנות את כל הסיפור. במקום מערכת רדומה, ללא תקווה לשינוי, היא תהפוך למערכת בחירות מתוחה ואמוציונלית. זה יהיה שלי+ציפי או ביבי. וזה ייצור "מכפיל כוח" עבור מפלגת העבודה. הפעילים יציפו את הרחובות, והאדישים יבואו להצביע. המפונקים של לפיד יבינו שאין להם את הפריבילגיה להצביע למפלגה סקטוריאלית, ומתוך רצון להשפיע על זהות הממשלה יצביעו לעבודה.
כמובן גם בתרחיש כזה, עדיין נתניהו הוא הפייבוריט. אבל זה תרחיש שיש בו תקווה לשינוי. גם הפסד מכובד (35 מנדטים), ישפר משמעותית את מצבה של מפלגת העבודה. האיחוד הזה ייצור מצב של שלם העולה על סכום חלקיו, גם אם לא יראו את זה בסקר הקרוב.
המחיר, כאמור, לא פשוט. זו פשרה. וזה סיכון. אבל זה כנראה הדבר הנכון לעשות. חשוב להקפיד באיחוד שכזה, שהרשימה המשותפת תרוץ תחת הכובע של מפלגת העבודה, בלי להיכנע לטרנדיות של לבני. בנוסף חשוב לקבוע שמבחינה כלכלית, הקו של מפלגת העבודה הוא זה שיקבע. מן הסתם לבני תרצה להכניס כמה אנשים שלה לרשימה, וגם את זה אפשר לבלוע במידה.
הבעיה הכי חמורה היא לוח הזמנים הצפוף. את הרשימות יש להגיש עד יום חמישי הקרוב.

Read Full Post »

נתניהו וליברמן רוצים שהליכוד וישראל ביתנו ירוצו ברשימה משותפת לכנסת, והמהומה רבה. לי נדמה שישנה קצת הפרזה במשמעות הצעד הנ"ל. סה"כ שתי מפלגות, שגם כך היו שותפות קואליציוניות נאמנות, החליטו לרוץ ברשימה משותפת על בסיס יחסי הכוחות ביניהן (27 לליכוד, 15 לישראל ביתנו). לא מדובר פה באיחוד מלא, אלא סה"כ ברשימה משותפת. המפלגות שומרות על עצמאותן. לכל אחת יו"ר ומוסדות. בנוסף, בהנחה הסבירה שיקבלו יותר מ-20 מנדטים, לא תהיה להן שום בעיה להתפצל לאחר הבחירות. לא מדובר פה במהלך בלתי הפיך, אלא בצעד טקטי של ראשי המפלגות הנ"ל.

מה המשמעויות של צעד זה? נתניהו הרוויח הצהרת כוונות של ליברמן לגבי נאמנותו בקדנציה הבאה. מי שהשתעשע ברעיון שליברמן "יערוק" ממחנה הימין כדי להביא את השלטון למחנה השמאל, מבין כרגע שהסיכויים לכך הם קלושים. האמת היא, שהם היו קלושים גם קודם לכן. אם ליברמן לא עשה זאת בתחילת הקדנציה הנוכחית לטובת לבני, קל וחומר שלא יעשה זאת לטובת יחימוביץ'. ספק גם אם היא הייתה מעוניינת בכך.

נתניהו ביסס את מעמדו כראש הרשימה הגדולה ביותר בכנסת. המשמעויות המעשיות של עובדה זו הן מינוריות. צורת הממשל במדינתנו היא קואליציונית. במילים אחרות, מה שחשוב היא פוליטיקת הגושים. אם יש 61 חברי כנסת אשר תומכים בפלונית להיות רה"מ, היא תהיה רה"מ. אין זה חשוב אם הם באים משתי רשימות או חמש רשימות.

התקשורת, לעומת זאת, בשטחיותה, נוטה לפעמים לייחס חשיבות לרשימה הגדולה. כך יש לנתח את המהומה התקשורתית שהייתה כאן לאחר שבקדנציה הנוכחית קדימה עקפה את הליכוד, ובכל זאת הליכוד הקים ממשלה. בדומה, מפלגת העבודה קיבלה לעיתים סיקור אוהד כאשר התקרבה בסקרים בחודשים האחרונים למס' המנדטים של הליכוד. זאת למרות, שע"פ אותם סקרים, גוש הימין המשיך להוביל בבטחה מול גוש השמאל.

אז מבחינה תקשורתית, ייתכן שיהיו דיווידנדים למהלך האיחוד הליכוד-ביתנו. זו נקודה חשובה, בדרך לשאלת מליון הדולר, מה תהיה המשמעות האלקטוראלית של האיחוד? האם המפלגות המאוחדות יקבלו יותר? האם גוש הימין יקבל יותר? הסיבה היחידה לחשוב שהימין ירוויח מהסיפור הזה קשורה לבאז התקשורתי הנלווה, ותחושת הדינאמיות שעשויה להלהיב את הפעילים. את רוב כותרות מערכת הבחירות בשבועות האחרונים שואבת מפלגת העבודה בעקבות מבול המצטרפים והמתמודדים בה. יכול להיות שנתניהו נלחץ קצת, ורצה להחזיר קצת פוקוס תקשורתי אליו.

לעומת זאת, ישנן סיבות טובות לחשוב שהאיחוד הזה דווקא יזיק לגוש הימין. שתי המפלגות הללו, למרות המכנה המשותף, פנו לקהלים שונים והדגישו מסרים שונים. ישראל ביתנו הצטיירה כמפלגה פחות ממסדית, וחילונית. ייתכן שחלק ממצביעיה יתקשו לבלוע את האיחוד עם הליכוד השמרני והמסורתי. גם מצביעי הליכוד עשויים להרגיש פחות בנוח: ייתכן כי מצביעים מסורתיים של הליכוד יעדיפו לנדוד לש"ס, ומצד שני האגף הליבראלי-דמוקרטי בליכוד עשוי גם הוא להרגיש נרדף עם החבירה אל מפלגה לא דמוקרטית, ולעבור למפלגות המרכז. בקיצור, האיחוד הליכוד-ביתנו מקיף תחום רחב של קהלים אשר עלולים להתקשות להכיל את המורכבות של הגוף המאוחד.
אובייקטיבית, האיחוד הזה טוב למערכת הפוליטית שלנו, אשר סובלת מפיצול יתר. הפוליטיקה שלנו תיראה טוב יותר אם מספר המפלגות יקטן, ובד בבד יהיה מקום למגוון דעות ומגזרים בתוך כל מפלגה.

לסיכומו של עניין, אין צורך להתרגש יתר על המידה מן האיחוד הזה. גם אם הליכוד כרגע השיג עוד כמה נקודות בדרך להיות הרשימה הגדולה ביותר בכנסת הבאה, אין בכך כדי להבטיח את נצחונו בבחירות. מה שיקבע את התמונה הכוללת זה המאבק בין גוש הימין לגוש השמאל, ובעניין זה כלל לא בטוח שהאיחוד הליכוד-ביתנו עוזר לימין, והמאבק נראה צמוד מאי פעם.

בכל זאת, הערה אחת לגבי המהלך האחרון. אנחנו עדים בשנים האחרונות להתפתחותה של "פוליטיקה חשאית". ה"פוליטיקה החשאית" מתאפיינת בכך שמהלכים של פיצול/פרישה/איחוד של גופים פוליטיים מתוכננים בחשאיות, כאילו היו מבצע צבאי, ונחשפים בדרמטיות לציבור כמהלכים שלמים. התקשורת משתפת פעולה עם הדפוס הזה, כמובן בגלל הדרמה הטובה לרייטינג. מצער לשמוע פרשנים פוליטיים מתמוגגים מה"חשאיות" ה"הפתעה" וה"הלם" של המהלכים הפוליטיים הנ"ל.

בעיני זו זילות של המערכת הפוליטית. הדיון הפומבי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. מי שמפצל או מאחד מפלגות באישון ליל, כופר ביסוד הדמוקרטי שלהן. פיצולים ואיחודים בגופים פוליטיים היו ויהיו, אבל יש לנהל אותם באופן שקוף תוך ניהול דיון ציבורי ער. המפלגות אינן שדה פרטי של ראשיהן; הן שייכות בראש ובראשונה למתפקדיהן ולקהל הבוחרים שלהן. מי שנוהג ב"פוליטיקה החשאית" מגלה יחס אליטסטי וציני למערכת הפוליטית הדמוקרטית. מעניין לציין שהפוליטיקאים החשאיים תמיד מתהדרים בנוצות אידיאולוגיות בבואם להצדיק את מהלכיהם. אין סיבה לחשאיות כאשר מדובר במהלכים אידיאולוגיים.

אין סיבה להריע לליברמן ונתניהו על כך שהפתיעו את כולנו בהודעת האיחוד, כמו שלא הייתה סיבה להריע לברק על המבצע החשאי שלו לפיצול מפלגת העבודה. נהפוך הוא, יש לבקר אותם על כל שלא ניהלו את המהלך באופן הדרגתי, תוך כדי שהם מאפשרים דיון ציבורי, ובפרט דיון בתוך מפלגותיהם. יש לשבח מפלגות ופוליטיקאים המתנהלים באופן שקוף ומכבד.

שווה למשל לתת את הדעת להבדלים בין ועידת מפלגת העבודה למרכז הליכוד. מרכז הליכוד אישר את האיחוד הליכוד-ביתנו בלי שפורסם תוכנו של ההסכם, ובלי שניתן מקום למסתייגים להשמיע את קולם. ועידת מפלגת העבודה לעומת זאת, ניהלה דיון ער בשורה של תיקונים תקנוניים לקראת הפריימריז. התיקונים פורסמו מראש, והיה מקום להבעת הסתייגות בוועידה.

אפרופו ההבדלים הללו, צריך להגיד שהליכוד נמצא עוד במקום טוב, כי יש מפלגות בהן אפילו אין אפשרות תיאורטית לחלוק על דעת היו"ר, והכל נעשה בדברו. הכוונה היא לישראל-ביתנו של ליברמן, "יש עתיד" של לפיד, והמפלגות החרדיות. לפיד וליברמן יחליטו לבדם באיזו ממשלה לתמוך, ינהלו לבדם את המו"מ הקואליציוני, יחליטו לבדם על אילו עקרונות יש לעמוד ואיפה נכון להתפשר. הדבר הזה צריך להטריד כל מי שמאמין בהתנהלות דמוקרטית; במקרה של לפיד זה מטריד עוד יותר, בגלל חוסר ניסיונו הפוליטי. קשה להאמין שהוא יצליח להפיק דיווידנדים משמעותיים מכוחו הפוליטי.

Read Full Post »

השמועות רוחשות בימים האחרונים על השינויים המוצעים לשיטת הפריימריז בעבודה. מדובר על השיטה שבה יבחרו מתפקדי העבודה את רשימת חברי הכנסת. השיח רווח במושגים כמו שריונים, הבטחת ייצוג ומחוזות בחירה.
לפני שניכנס לעובי הקורה, חשוב לשמור על הקשר נכון. מפלגת העבודה, כיאה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, מקפידה להתנהל בצורה דמוקרטית. זה לא מובן מאליו בישראל של 2012. בהערכה גסה אפשר לקבוע כי רק כמחצית מחברי הכנסת הבאה יבחרו לרשימותיהם בהליך דמוקרטי (ב"עבודה", ליכוד, מרצ, הבית היהודי, חד"ש). מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו, צריך להעריך את המפלגות שבוחרות בהליך זה, למרות העלויות הכספיות הכרוכות בכך, והסיקור התקשורתי הביקורתי והציני לעתים. בעיני יש קשר ברור בין האופן שבו מפלגה בוחרת להתנהל, לבין האג'נדה שלה לניהול המדינה. אין תמה על כך שמפלגות אליטיסטיות, ו/או לאומניות, בוחרות להתנהל בדרך לא דמוקרטית. החל מהמפלגות החרדיות, דרך האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, ומפלגת האליטיסטים הנהנתנים של יאיר לפיד.
עוד הערה מקדימה: אחת הבעיות המרכזיות בתרבות הפוליטית בארץ היא חוסר היציבות, קרי השינויים התכופים בתקנון. מערכת פוליטית דמוקרטית תקינה אמורה להיות יציבה. לא פשוט להתמודד עם בעיית חוסר היציבות משום שגם התקנון הנוכחי של הפריימריז שונה בזמנו בהשפעת האינטרסים של בעלי השררה. קשה לבוא בטענות לבעלי השררה הנוכחיים המבקשים שוב לעשות התאמות. למעשה, הסטנדרט הפך להיות שעושים התאמות לתקנון לפני כל סיבוב בחירות. לעיתים בהתראה קצרה מאוד. וזה מצב המחליש את הדמוקרטיה, ומפחית את תחושת ההגינות. ראוי להמעיט בשינויים תקנוניים הנוגעים להליך הבחירות, ואם כבר, יש להחיל אותם לאחר תקופת הסתגלות של קדנציה. כלומר, אם כבר הוחלט על שינוי, אין להחיל אותו על סיבוב הבחירות הקרוב, אלא רק על זה שבא אחריו.
ועכשיו לעניין: מה מבשלים לנו בימים אלו לגבי הפריימריז הקרובים? (ההצעה המלאה באתר מפלגת העבודה):
1. הבטחת ייצוג לנשים: בנושא זה כנראה לא מתוכנן שינוי. נשים תתמודדנה ברשימה הארצית, כאשר התקנון יבטיח את קידומן של המועמדות במידה ולא תתברגנה באופן טבעי לפחות שתי מועמדות בכל עשירייה (לא כולל יו"ר המפלגה). כדאי לציין שישנן נשים רבות ואיכותיות שמתמודדות הפעם, וסביר שיהיה ייצוג גבוה יותר בפועל.
2. המחוז הערבי והמחוז הדרוזי: בנושא זה מתוכנן שינוי משמעותי. עד היום ההתייחסות למגזר הערבי והדרוזי הייתה כאל מחוזות בחירה נפרדים, כאשר כל מתפקדי העבודה הערבים/הדרוזים הצביעו עבור הנציג שלהם. כרגע ההצעה היא להבטחת ייצוג עבורם במקומות 18 ו-26. כלומר, המועמדים יתמודדו ברשימה הארצית ויקודמו אם יהיה צורך בכך (אם לא יבחרו למקומות גבוהים יותר). בנוסף, תבוטל ההבחנה לצורכי פריימריז בין ערבי לדרוזי.
שינוי זה הוא שינוי חיובי. ההתייחסות למיעוט הערבי צריכה להיות משלבת. אין זה נכון לתחום אותם במחוז בחירה נפרד. גם ללא שריון, הוכיחה בעבר נדיה חילו שניתן להיבחר למקום ריאלי ברשימה. עם זאת המגזר הערבי ראוי בעיני להבטחת ייצוג גבוהה יותר (אולי מקומות 10, 20, וכו').
3. מחוז הקיבוצים והמושבים: גם כאן מתוכנן שינוי דומה.עד היום הקיבוצים והמושבים קיבלו שני מקומות משוריינים גבוהים ברשימה, ונבחרו במחוזות נפרדים. ההצעה הנוכחית היא לבטל את מחוזות הבחירה הנפרדים, ולהבטיח מינימום ייצוג ברשימה הארצית (מקומות 17, 25).
בכנסת האחרונה, שדדו נציגיהם של הקיבוצים והמושבים (שמחון – המושבים, נוקד – הקיבוצים) את המנדט שלהם ממפלגת העבודה ועברו ל-"עצמאות". באופן טבעי, מפלגת העבודה רשאית להסיק מסקנות מן העניין הזה. בנוסף, התהליכים שעברו הקיבוצים והמושבים בשנים האחרונות מעמידים בסימן שאלה את חשיבות של סקטור זה מול סקטורים אחרים.

לטעמי, ההצעה לאיחוד המחוזות היא סבירה, כמו גם דחיקתם היחסית אל האזור ברשימה בו מובטח מקומם של שאר המגזרים. לגבי ביטול מחוז הבחירה הנפרד (קרי, המועמדים נבחרים באופן ארצי), פה אני מסוייג, ואנמק בהמשך.
4. משבצת עולים/שכונות: במשבצת זו, למיטב זכרוני, גם בפריימריז האחרונים הבחירות היו ארציות. הכוונה הפעם היא לדבר במונחים של הבטחת ייצוג במסגרת הרשימה הארצית. לשמור את המקום ה-20 לעולים ו-21 לשכונות. בפועל זה לא שינוי מאוד גדול, ונדמה לי שההתייחסות למגזרים אלו במונחים של הבטחת ייצוג היא נכונה יותר. (למרות שאני חייב להגיד שהמגזר "שכונות" לא כל כך ברור לי).
5. המחוזות האזוריים (צפון, דרום, חיפה, מרכז, דן וכו'): ההצעה היא לבטל את מחוזות הבחירה הנפרדים, ולעבור לשיטה של הבטחת ייצוג. עד היום, רק מתפקדי אזור היו בוחרים את נציגם למקום המיועד לו ברשימה. כרגע ההצעה היא שכולם מתמודדים ברשימה הארצית, ואם למשל לא נבחר נציג מהנגב עד למקום 28, אז יקפיצו את המועמד/ת המוביל מאיזור זה קדימה.

זו הצעה גרועה ביותר!
החלוקה המחוזית ע"פ אזור לענייני פריימריז, היא טובה ויש לשמר אותה. רק תושבי אזור מבינים את הבעיות והאינטרסים שלהם. אבל יותר מכך, החלוקה המחוזית מאפשרת קיומה של פוליטיקה "מלמטה למעלה". פוליטיקה אותנטית של נציגי אזור. פוליטיקה שלא נדרשת לכסף גדול, ופוליטיקה אשר מתמקדת בנושאים חברתיים יום-יומיים, ובכך מקיימת סוציאל-דמוקרטיה הלכה למעשה.
לא כל תושב הנגב הוא נציג הנגב (הנגב הוא רק דוגמא, זה נכון באותה מידה למחוזות האחרים). יש נציגים, וטוב שכך, אשר עיקר מרצם מופנה לסוגיות כלל ארציות.
מבחינות מסוימות קל יותר להיבחר במחוזות. הגוף הבוחר מונה כמה אלפים בודדים, במקום כמה עשרות אלפים. אבל זה בדיוק הרעיון: לאפשר פוליטיקה שלא תלויה בהון/עיתון. ייתכן, שבדומה לליכוד, יש לאסור על ח"כ מכהן להתמודד במסגרת זו. וכך למנוע את מקרה שמחון, אשר נבחר 3 פעמים על משבצת המושבים.
6. מיקום המחוזות האזוריים: לא פחות חשוב ומקומם הוא מיקום המחוזות כפי שמופיע בהצעה:
שרון שומרון 22
מחוז מרכז 23
מחוז דן 27
מחוז נגב ודרום 28
מחוז חיפה 30
מחוז ירושלים 31
מחוז תל אביב 33

לא ברור איך קורה שבמקום לחזק את הפריפריה, יש העדפה למחוזות של מרכז הארץ. הרי צפוי שרוב הרשימה הארצית תורכב ממילא מתושבי המרכז. ראוי למפלגה סוציאל-דמוקרטית החורטת על דגלה צמצום פערים, להבטיח שילוב של נציגי המחוזות אשר מחוץ למדינת תל אביב. מכיוון ששלושת השריונים הראשונים אינם רלונטיים, בפועל הצעה זו מגדילה את הרשימה הארצית על חשבון המחוזות הפריפריאלים.

לסיכום אני רוצה לחזור ולהדגיש את ההקשר הרחב של הדברים. חס וחלילה שלא יהפכו את הדיונים התקנוניים האלו לכלי לניגוח במפלגת העבודה. הדיון הפנימי הוא תעודת כבוד למפלגה. אנו נמצאים כיום בתקופה של התחדשות מרעננת. הבחירה של עשרות אנשי ציבור ערכיים להתמודד ברשימת העבודה, למרות שחלקם היו יכולים אולי לחסוך מאמץ זה ברשימות אחרות, היא אינדיקציה מעודדת. מפלגת העבודה הייתה ונשארה החלופה היחידה לשלטון הימין.

Read Full Post »

Older Posts »