מצביעי השמאל-מרכז התאחדו!

והרי החדשות: זה לא נראה טוב. לפי כל הסקרים בנימין נתניהו הולך להרכיב גם את הממשלה הבאה. קשה אפילו לדמיין את התרחיש שישנה את התוצאה הזאת בחודש הקרוב. זה מדכדך, אבל זו המציאות.

ולמרות זאת, כל מי שמזהה עצמו עם מחנה השמאל-מרכז חשוב שיבוא להצביע ב-22 לינואר עבור מפלגת העבודה. ולמי שלא בטוח עם מה הוא מזהה את עצמו, הבה נתרענן: מפלגת העבודה זה מתינות מדינית, כלכלה חברתית, שלטון חוק, צמצום פערים. לא להתלהמות ולהפחדה, לא ללאומנות משיחית, לא לקפיטליזם חזירי, ולא למרדף מתמיד אחרי סמכויות בית המשפט.
כל מי ששם, חשוב שיבוא להצביע למפלגת העבודה. בואו ניקח את זה צעד אחר צעד. קודם כל, חשוב לבוא להצביע. עתיד המדינה יוכרע בקלפי. אסור לבטל את הסיכוי הדל להפתיע, ובכל מקרה יש חשיבות לתוצאה, גם אם גוש הימין ינצח. דבר שני, צריך לבוא להצביע למפלגת העבודה. אל תתפתו לרשימות פלקט קטנות. הסיבה המרכזית לכך שהבחירות האלו הוכרעו מוקדם מידי נעוצה בפיצול הבלתי נסבל בגוש המרכז-שמאל. אם אנחנו לא רוצים שהמחזה הזה יחזור על עצמו גם בפעם הבאה, חייבים להתכנס למפלגה אחת גדולה רצינית. המפלגה הגדולה, הרצינית, העמוקה, המסודרת של גוש המרכז-שמאל היא מפלגת העבודה. רק היא יכולה להוות חלופה שלטונית.

גוש המרכז-שמאל אינו יכול לחשוב על עצמו כסקטור. להצביע ליאיר לפיד זה להגיד שאיבדנו את התקווה להוות חלופה שלטונית, וכל מאוויינו הם להצטרף כמפלגה סקטוריאלית לממשלת ימין. כמו ש"ס. זה אבסורד. גוש המרכז-שמאל חייב לבנות את עצמו כחלופה שלטונית, אפשר לעשות את זה רק דרך מפלגת העבודה.

הצבעה ל"תנועה" היא הצבעה ללא אופק. חלופה שלטונית לא תיבנה מרשימת אד-הוק של מועמדים, גם אם חלקם איכותיים. אין שם דבק, והציבור לא יקנה שוב את הבלוף של ציפי לבני. זה עוד מפלגת מרכז-שמאל ללא שורשים וללא עתיד.

מרצ אומרת שרק קול שמגיע אליה הוא בטוח נגד ביבי. הכוונה היא לכך שמפלגת העבודה עלולה להצטרף לממשלה בראשות ביבי. כמי שחבר במוסדות המפלגה אני מעריך שהסיכוי לכך הוא קטן. אני יודע שקבוצה גדולה של חברים, ואני ביניהם, תעשה הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אני ריאלי מספיק בשביל להודות שאי אפשר לשלול תרחיש כזה לחלוטין. וגם בהינתן המורכבות הזאת, קול אמיתי נגד ביבי זה קול שבונה חלופה שלטונית. ורק קול למפלגת העבודה בונה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשלטון הימין. הצבעה למרצ הייתה לוקסוס שהתאפשר כאשר מפלגת העבודה הייתה חזקה. כיום, אין לנו את הלוקסוס הזה.

תחשבו על זה, (כמעט) כל המועמדים של ה"תנועה", "יש עתיד" ו"מרצ" היו יכולים להשתבץ גם ברשימת ה"עבודה". חלקם גם היו שם לאורך הקריירה שלהם. רשימת העבודה, כיאה למפלגה גדולה המייצגת מגוון של עמדות בגוש המרכז-שמאל, כוללת קשת רחבה של מועמדים. מקו כלכלי סוציאל-דמוקרטי שאותו מובילה יו"ר המפלגה יחימוביץ', עד קו כלכלי יותר מרכזי המיוצג ע"י אראל מרגלית ויצחק הרצוג. מהביטחוניזם של פואד ועד המתינות של יריב אופנהיימר, והרדיקאליות הפמניסטית של מירב מיכאלי.

אז תגידו אתם, "העבודה" טובה למרב מיכאלי, ולא לזהבה גלאון? מתאימה לפואד ולא ליעקב פרי? לאראל מרגלית ולא ליאיר לפיד? על מצנע ופרץ, אני אפילו לא מדבר, כי הם בשר מבשרה של מפלגת העבודה.

אסור לתת יד לפיצול הזה. זה נובע מפינוק שלא מוכן לקבל מפלגה גדולה על מורכבויותיה ומגוון דעותיה. רק אם מחנה השמאל-מרכז יתאחד תחת קורת גג אחת במפלגת העבודה, נוכל לבנות חלופה שלטונית לימין. אל תתנו גם לפרסונאליזציה של מערכת הבחירות להטעות אתכם. שלי יחימוביץ' מובילה כיום את מפלגת העבודה, ועושה את זה בכישרון רב בשנה האחרונה. רק היא יכלה להביא את המפלגה למצבה הנוכחי כמובילת הגוש. אבל להצביע "אמת" בקלפי זה קודם כל הצבעה בעד המפלגה, ובעד חלופה שלטונית סוציאל-דמוקרטית ושפויה מבחינה מדינית.

לא פחות חשוב מכך, הבחירות האלו הן משאל עם על התרבות הפוליטית במדינת ישראל. מפלגות דמוקרטיות מהוות נדבך חשוב במערכת הפרלמנטארית. לממסד המפלגתי, למרות שזוכה לסיקור עוין בד"כ, תפקיד חשוב בכך שהוא מקשר בין נבחרי הציבור לבוחרים. תמיכה ברשימות נטולות ממסד מפלגתי דמוקרטי (כמו "התנועה" ו"יש עתיד") מהווה מכה לדמוקרטיה. תמיכה במועמדים שהפסידו בפריימריז במפלגה א' ובחרו לעבור למפלגה ב', מהווה מכה לדמוקרטיה.

חשוב לזכור את כל הדברים האלו ב-22 לינואר. לבוא להצביע לחלופה השלטונית היחידה של ביבי, לקוות לנס, ולדעת שגם אם לא יקרה, לפחות עזרנו לבסס כוח מרכז-שמאל אותנטי שיוכל לייצג אותנו בכנסת הבאה, ולקראת הבחירות בעוד 4 שנים.