קריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית

אנחנו עדים לקריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית במדינת ישראל. ההידרדרות היא ארוכת שנים, אבל מערכת הבחירות הנוכחית הביאה לשיא את הזלזול שהפוליטיקאים שלנו מפגינים כלפי המערכת המפלגתית. הפוליטיקה הפכה כל כך אישית עד כי הפוליטיקאים לא רואים לעצמם חובה לכבד את כללי המשחק הפנים מפלגתיים. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר במרכז הפוליטי. אזור בו האידאולוגיות מטשטשות, והפוליטיקה היא מוצר תדמיתי מבוסס על אישים.

החיבור בין ציפי לבני לעמרם מצנע מחבר שני אנשים שהיו חברים במפלגות, כיהנו כיושבי ראש, התמודדו בשנה וחצי האחרונות לכהונה נוספת, והפסידו. שניהם לא מכבדים את כללי המשחק באופן הבוטה ביותר: הם בחרו לפרוש ממפלגתם ולהקים מפלגה חדשה. הם מצרפים אליהם פליטים נוספים ממפלגת קדימה. את התקדים המדויק למעשה זה נתן שמעון פרס כאשר הצטרף לקדימה לאחר הפסדו בפריימריז במפלגת העבודה.

בעשור האחרון היינו עדים לשני יושבי ראש שפיצלו את מפלגתם שלהם בעודם מכהנים (אריאל שרון ואהוד ברק). בכך פגעו אנושות בגוף שעליו רכבו, ולמעשה "עקפו" את הממסד המפלגתי. כאילו אמרו: אין לנו צורך במפלגה מסודרת. הם יצרו תקדים להתנהגות פוליטית צינית ולא מרוסנת. אבל הנ"ל לא לבד, הם פועלים בתוך שדה פוליטי שמעודד תופעות כאלו. בהערכה זהירה ניתן לקבוע כי לפחות שליש מחברי הכנסת הנוכחית זגזגו במהלך העשור האחרון בין מסגרות מפלגתיות שונות. זה מספר מדהים הממחיש את ההיחלשות של עצם הרעיון של פוליטיקה מפלגתית כמו שאנחנו מכירים אותה.
אם יאיר לפיד יכול להרשות לעצמו להתנשא מעל שיטת הבחירות המקדימות בליכוד ובעבודה, כאשר אצלו במפלגה, בדומה לש"ס וישראל ביתנו, יש שיטת ועדה מסדרת של איש אחד, זה אומר שיש למנגנון המפלגתי בעיה תדמיתית קשה. לפיד מצטרף לטרנד התקשורתי לחבוט במפלגות הוותיקות על שיטת הבחירות המקדימות שלהן, בעוד שהאמת היא שהן ראויות לכל שבח על התנהלותן הדמוקרטית.

הציבור רואה במפלגות מעין מתווך מושחת בין נבחרי הציבור לבין הציבור. ולכן הציבור לא מייחס ערך לנאמנות מפלגתית, ויותר מכך, מריע לכל מי ששובר את המסגרות המפלגתיות ה"מסואבות". במקום לראות את המפלגות ככלי המאפשר לכל אזרח להעמיק את הדמוקרטיה שלו (ע"י התפקדות ומעורבות), התקשורת והציבור מתייחסים למפלגות כמתווך שגובה עמלה לא מוצדקת. על הרקע הזה מרשים לעצמם הפוליטיקאים שלנו להתייחס בעירבון מוגבל לתרבות הפוליטית המפלגתית. או במילים אחרות: להקים ולעזוב מפלגות כאוות נפשם.