כמה הערות על הבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בחרה בשבוע שעבר נבחרת מרשימה של מועמדים. נבחרת מגוונת, עם איכות אישית, מחויבות ערכית, עם שילוב נכון של צעירים וותיקים. תמהיל טוב של פוליטיקאים מנוסים, ורוח רעננה. זה הזמן לבחון את התוצאות לאור שינוי השיטה שיזמה ראשת המפלגה.

יו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ', העבירה שורה של שינויים בתקנון הבחירות של הרשימה. הדבר עורר מהומה זוטא משום שמדובר במקרה מובהק של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק, וזו רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית. יחימוביץ' עשתה זאת בגלל אותה סיבה שמניעה את כל משני כללי המשחק, מתוך אינטרס פוליטי מקומי לקדם את מועמדיה. אסור לזלזל בסיבה הזאת, בייחוד לאחר שאנחנו רואים בימים האחרונים את התנהלותו המתריסה של עמיר פרץ. האחיזה של יחימוביץ' במנגנונים של המפלגה היא חלשה יחסית. התמיכה בה מבוססת על "מצביעים חופשיים", ואלא למרבה הצער לא ממושמעים, ומתקשים להביא את קולם לידי ביטוי. לכן ניסתה יחימוביץ' לעשות התאמות בשיטת הבחירות על מנת לאפשר לה להכניס את מועמדיה לרשימה, ולא להגיע למצב של רשימה עוינת.

המהלך הזה הוכיח את עצמו במידת מה, מבחינתה של יחימוביץ'. היא הצליחה להכניס עוד שניים-שלושה מועמדים המזוהים איתה ברשימה הארצית, שכנראה היו נדחקים החוצה לפי השיטה הקודמת. המחיר הוא שחיקה מסוימת באמינות: מבחינה עניינית השינוי נוגד ערכים סוציאל-דמוקרטיים, ואותה רעה חולה של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק עוד תחזור נגד כולנו כבומרנג. כדאי לשים לב שלמרות המעבר לאזור בחירה ארצי הצליחו מג'אדלה ועטר המזוהים עם פרץ להיבחר במשבצת הערבים והמושבים.

הרווח של יחימוביץ' הגיע מביטול הבחירה המחוזית, שם יש יתרון לאנשי השטח של המפלגה, ומדחיקת הבטחת הייצוג של המחוזות. מחוזות הקיבוצים והמושבים הם שנדחקו באופן המשמעותי ביותר, מכיוון שעד היום הם זכו לייצוג במקומות 12 ו-13, והפעם הם נדחקו למקומות 17 ו-25. עדיין הרבה יותר טוב מהמחוזות הגיאוגרפים שנמצאים אי שם בעשירייה השלישית. הערבים והדרוזים נדחקו מן המקומות 16 ו-17 למקומות 18 ו-26.

ייתכן שהדחיקה של הקיבוצים והמושבים הייתה מוצדקת, והעדיפות שהם זכו לה על פני המחוזות הפריפריאליים לא הייתה במקום. לעומת זאת, את הדחיקה של המיעוטים קצת יותר קשה להצדיק. למזלנו, המועמדים הערבים הצליחו מעבר להבטחת הייצוג. יחימוביץ' רמזה שיש קשר בין דחיקת הבטחת הייצוג של המושבים/קיבוצים ודרוזים לבין עריקתם של נציגיהם (שמחון, נוקד, ושנאן) למפלגת העצמאות. מעניין שהיא לא העלתה על דעתה לדחוק את הבטחת הייצוג לנשים בעקבות פרישתן של נוקד ו-וילף…

המגמה של השינויים הייתה לבטל את הבחירה המחוזית בעשירייה השלישית, ולהפוך את כל הרשימה לארצית, תוך מתן הבטחת ייצוג, במקומות לא ריאלים, עבור מחוזות הפריפריה (נגב-דרום, צפון, חיפה). התוצאה שהתקבלה, כמצופה, היא רשימה שכל כולה מאזור המרכז (פרט לעמיר פרץ ודני עטר שקודם במשבצת המושבים). חולשת הפריפריה מתבטאת בכך שמחוזות חיפה והצפון היו זקוקים להבטחת הייצוג כדי להגיע למקומות 30 ו-32 בהתאמה.

מיקום	שם	ת"א	דן	שרון-שומרון	מרכז	ירושלים
1	יחימוביץ'	1
2	הרצוג	1
3	פרץ						נגב ודרום
4	כבל		1
5	מיכאלי
6	בן אליעזר				1
7	בר					1
8	בר לב			1
9	שפיר			1
10	ברוורמן	1
11	מרגלית					1
12	שמולי				1
13	רוזנטל		1
14	בירן	1
15	שי					1
16	מזרחי				1
17	עטר						התיישבות
18	מג'אדלה			1
19	חילו	1
20	אבסדזה			1
21	יונה	1
22	בן סימון	1
23	קורנפלד		1
24	טרופר				1

העובדה שמקומות 22 ו-23 נשמרו כהבטחת ייצוג למחוזות שרון-שומרון ומרכז, מהווה לעג לרש, שכן לא פחות מ-7 נציגים נכנסו ממחוזות אלו במקומות גבוהים יותר. ה"רש" במקרה זה זוהי מדינת ישראל אשר מחוץ למדינת תל אביב.

הערה לגבי הייצוג נשי:
הייצוג הנשי ברשימה מרשים יחסית לרשימות אחרות, ומרשים גם יחסית לעובדה שלא התמודדו חברות כנסת מכהנות. מתוך ארבע חברות כנסת של העבודה שכיהנו בכנסת החולפת, רק שלי נשארה בעבודה. יולי תמיר פרשה; אורית נוקד ועינת וילף שדדו את המנדט שלהן עבור מפלגת העצמאות וממשלת נתניהו. לאור העובדה שכל חברי הכנסת המכהנים נבחרו לרשימה, ברור שפרישתן של הח"כיות מהכנסת הקודמת פגעה בייצוג. זאת כנראה הסיבה לכך שע"פ מניין הקולות האישה הראשונה בעבודה הגיעה רק למקום 9.בכל מקרה, הגיע הזמן לעלות מדרגה בכל הנוגע להבטחת הייצוג לנשים.

Read Full Post »

קריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית

אנחנו עדים לקריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית במדינת ישראל. ההידרדרות היא ארוכת שנים, אבל מערכת הבחירות הנוכחית הביאה לשיא את הזלזול שהפוליטיקאים שלנו מפגינים כלפי המערכת המפלגתית. הפוליטיקה הפכה כל כך אישית עד כי הפוליטיקאים לא רואים לעצמם חובה לכבד את כללי המשחק הפנים מפלגתיים. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר במרכז הפוליטי. אזור בו האידאולוגיות מטשטשות, והפוליטיקה היא מוצר תדמיתי מבוסס על אישים.

החיבור בין ציפי לבני לעמרם מצנע מחבר שני אנשים שהיו חברים במפלגות, כיהנו כיושבי ראש, התמודדו בשנה וחצי האחרונות לכהונה נוספת, והפסידו. שניהם לא מכבדים את כללי המשחק באופן הבוטה ביותר: הם בחרו לפרוש ממפלגתם ולהקים מפלגה חדשה. הם מצרפים אליהם פליטים נוספים ממפלגת קדימה. את התקדים המדויק למעשה זה נתן שמעון פרס כאשר הצטרף לקדימה לאחר הפסדו בפריימריז במפלגת העבודה.

בעשור האחרון היינו עדים לשני יושבי ראש שפיצלו את מפלגתם שלהם בעודם מכהנים (אריאל שרון ואהוד ברק). בכך פגעו אנושות בגוף שעליו רכבו, ולמעשה "עקפו" את הממסד המפלגתי. כאילו אמרו: אין לנו צורך במפלגה מסודרת. הם יצרו תקדים להתנהגות פוליטית צינית ולא מרוסנת. אבל הנ"ל לא לבד, הם פועלים בתוך שדה פוליטי שמעודד תופעות כאלו. בהערכה זהירה ניתן לקבוע כי לפחות שליש מחברי הכנסת הנוכחית זגזגו במהלך העשור האחרון בין מסגרות מפלגתיות שונות. זה מספר מדהים הממחיש את ההיחלשות של עצם הרעיון של פוליטיקה מפלגתית כמו שאנחנו מכירים אותה.
אם יאיר לפיד יכול להרשות לעצמו להתנשא מעל שיטת הבחירות המקדימות בליכוד ובעבודה, כאשר אצלו במפלגה, בדומה לש"ס וישראל ביתנו, יש שיטת ועדה מסדרת של איש אחד, זה אומר שיש למנגנון המפלגתי בעיה תדמיתית קשה. לפיד מצטרף לטרנד התקשורתי לחבוט במפלגות הוותיקות על שיטת הבחירות המקדימות שלהן, בעוד שהאמת היא שהן ראויות לכל שבח על התנהלותן הדמוקרטית.

הציבור רואה במפלגות מעין מתווך מושחת בין נבחרי הציבור לבין הציבור. ולכן הציבור לא מייחס ערך לנאמנות מפלגתית, ויותר מכך, מריע לכל מי ששובר את המסגרות המפלגתיות ה"מסואבות". במקום לראות את המפלגות ככלי המאפשר לכל אזרח להעמיק את הדמוקרטיה שלו (ע"י התפקדות ומעורבות), התקשורת והציבור מתייחסים למפלגות כמתווך שגובה עמלה לא מוצדקת. על הרקע הזה מרשים לעצמם הפוליטיקאים שלנו להתייחס בעירבון מוגבל לתרבות הפוליטית המפלגתית. או במילים אחרות: להקים ולעזוב מפלגות כאוות נפשם.

Read Full Post »