מצביעי השמאל-מרכז התאחדו!

והרי החדשות: זה לא נראה טוב. לפי כל הסקרים בנימין נתניהו הולך להרכיב גם את הממשלה הבאה. קשה אפילו לדמיין את התרחיש שישנה את התוצאה הזאת בחודש הקרוב. זה מדכדך, אבל זו המציאות.

ולמרות זאת, כל מי שמזהה עצמו עם מחנה השמאל-מרכז חשוב שיבוא להצביע ב-22 לינואר עבור מפלגת העבודה. ולמי שלא בטוח עם מה הוא מזהה את עצמו, הבה נתרענן: מפלגת העבודה זה מתינות מדינית, כלכלה חברתית, שלטון חוק, צמצום פערים. לא להתלהמות ולהפחדה, לא ללאומנות משיחית, לא לקפיטליזם חזירי, ולא למרדף מתמיד אחרי סמכויות בית המשפט.
כל מי ששם, חשוב שיבוא להצביע למפלגת העבודה. בואו ניקח את זה צעד אחר צעד. קודם כל, חשוב לבוא להצביע. עתיד המדינה יוכרע בקלפי. אסור לבטל את הסיכוי הדל להפתיע, ובכל מקרה יש חשיבות לתוצאה, גם אם גוש הימין ינצח. דבר שני, צריך לבוא להצביע למפלגת העבודה. אל תתפתו לרשימות פלקט קטנות. הסיבה המרכזית לכך שהבחירות האלו הוכרעו מוקדם מידי נעוצה בפיצול הבלתי נסבל בגוש המרכז-שמאל. אם אנחנו לא רוצים שהמחזה הזה יחזור על עצמו גם בפעם הבאה, חייבים להתכנס למפלגה אחת גדולה רצינית. המפלגה הגדולה, הרצינית, העמוקה, המסודרת של גוש המרכז-שמאל היא מפלגת העבודה. רק היא יכולה להוות חלופה שלטונית.

גוש המרכז-שמאל אינו יכול לחשוב על עצמו כסקטור. להצביע ליאיר לפיד זה להגיד שאיבדנו את התקווה להוות חלופה שלטונית, וכל מאוויינו הם להצטרף כמפלגה סקטוריאלית לממשלת ימין. כמו ש"ס. זה אבסורד. גוש המרכז-שמאל חייב לבנות את עצמו כחלופה שלטונית, אפשר לעשות את זה רק דרך מפלגת העבודה.

הצבעה ל"תנועה" היא הצבעה ללא אופק. חלופה שלטונית לא תיבנה מרשימת אד-הוק של מועמדים, גם אם חלקם איכותיים. אין שם דבק, והציבור לא יקנה שוב את הבלוף של ציפי לבני. זה עוד מפלגת מרכז-שמאל ללא שורשים וללא עתיד.

מרצ אומרת שרק קול שמגיע אליה הוא בטוח נגד ביבי. הכוונה היא לכך שמפלגת העבודה עלולה להצטרף לממשלה בראשות ביבי. כמי שחבר במוסדות המפלגה אני מעריך שהסיכוי לכך הוא קטן. אני יודע שקבוצה גדולה של חברים, ואני ביניהם, תעשה הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אני ריאלי מספיק בשביל להודות שאי אפשר לשלול תרחיש כזה לחלוטין. וגם בהינתן המורכבות הזאת, קול אמיתי נגד ביבי זה קול שבונה חלופה שלטונית. ורק קול למפלגת העבודה בונה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשלטון הימין. הצבעה למרצ הייתה לוקסוס שהתאפשר כאשר מפלגת העבודה הייתה חזקה. כיום, אין לנו את הלוקסוס הזה.

תחשבו על זה, (כמעט) כל המועמדים של ה"תנועה", "יש עתיד" ו"מרצ" היו יכולים להשתבץ גם ברשימת ה"עבודה". חלקם גם היו שם לאורך הקריירה שלהם. רשימת העבודה, כיאה למפלגה גדולה המייצגת מגוון של עמדות בגוש המרכז-שמאל, כוללת קשת רחבה של מועמדים. מקו כלכלי סוציאל-דמוקרטי שאותו מובילה יו"ר המפלגה יחימוביץ', עד קו כלכלי יותר מרכזי המיוצג ע"י אראל מרגלית ויצחק הרצוג. מהביטחוניזם של פואד ועד המתינות של יריב אופנהיימר, והרדיקאליות הפמניסטית של מירב מיכאלי.

אז תגידו אתם, "העבודה" טובה למרב מיכאלי, ולא לזהבה גלאון? מתאימה לפואד ולא ליעקב פרי? לאראל מרגלית ולא ליאיר לפיד? על מצנע ופרץ, אני אפילו לא מדבר, כי הם בשר מבשרה של מפלגת העבודה.

אסור לתת יד לפיצול הזה. זה נובע מפינוק שלא מוכן לקבל מפלגה גדולה על מורכבויותיה ומגוון דעותיה. רק אם מחנה השמאל-מרכז יתאחד תחת קורת גג אחת במפלגת העבודה, נוכל לבנות חלופה שלטונית לימין. אל תתנו גם לפרסונאליזציה של מערכת הבחירות להטעות אתכם. שלי יחימוביץ' מובילה כיום את מפלגת העבודה, ועושה את זה בכישרון רב בשנה האחרונה. רק היא יכלה להביא את המפלגה למצבה הנוכחי כמובילת הגוש. אבל להצביע "אמת" בקלפי זה קודם כל הצבעה בעד המפלגה, ובעד חלופה שלטונית סוציאל-דמוקרטית ושפויה מבחינה מדינית.

לא פחות חשוב מכך, הבחירות האלו הן משאל עם על התרבות הפוליטית במדינת ישראל. מפלגות דמוקרטיות מהוות נדבך חשוב במערכת הפרלמנטארית. לממסד המפלגתי, למרות שזוכה לסיקור עוין בד"כ, תפקיד חשוב בכך שהוא מקשר בין נבחרי הציבור לבוחרים. תמיכה ברשימות נטולות ממסד מפלגתי דמוקרטי (כמו "התנועה" ו"יש עתיד") מהווה מכה לדמוקרטיה. תמיכה במועמדים שהפסידו בפריימריז במפלגה א' ובחרו לעבור למפלגה ב', מהווה מכה לדמוקרטיה.

חשוב לזכור את כל הדברים האלו ב-22 לינואר. לבוא להצביע לחלופה השלטונית היחידה של ביבי, לקוות לנס, ולדעת שגם אם לא יקרה, לפחות עזרנו לבסס כוח מרכז-שמאל אותנטי שיוכל לייצג אותנו בכנסת הבאה, ולקראת הבחירות בעוד 4 שנים.

Read Full Post »

העיקר שאופנהיימר נשאר בחוץ

פרישתו התמוהה, ההזויה והמצערת של עמיר פרץ ממפלגת העבודה אילצה את המפלגה לעדכן את רשימתה לכנסת. למרבה הפלא בחרה המפלגה לשנות את תקנון הבחירות בדיעבד, ולא לשבץ את המועמדים ע"פ התקנון. הפתרון שהוצע הוא לכאורה פשוט: כל מועמד התקדם שלב אחד במיקום. למעשה מדובר בפתרון מעוות שלא לוקח בחשבון שמלכתחילה הרשימה כללה שריונים, ואין שום סיבה לקדם את מי ששוריין למקום מסוים בעקבות פרישתו של מועמד אחר. הדבר הנכון הוא לקדם את המועמדים ע"פ מנין הקולות שקיבלו בהתאם לתקנון הבחירות. כזכור גם תקנון הבחירות עצמו שונה ימים ספורים לפני הפריימריז.
זו רשימת המועמדים של מפלגת העבודה לכנסת ה-19 כפי שהוגשה לוועדת הבחירות:

מקום		מצביעים
1	שלי יחימוביץ
2	יצחק בוז'י הרצוג	21837
3	איתן כבל	15991
4	מירב מיכאלי	11712
5	בנימין (פואד) בן אליעזר	15954
6	יחיאל (חיליק) בר	מזכ"ל
7	עמר בר לב	15406
8	סתיו שפיר	9649
9	אבישי ברוורמן	14478
10	אראל מרגלית	14345
11	איציק שמולי	13365
12	מיקי רוזנטל	11405
13	מיכל בירן	8822
14	נחמן שי	11057
15	משה מזרחי	10767
16	דני עטר	9577
17	גאלב מאג'דלה	7677
18	נאדיה חילו	7636
19	נינו אבסדזה	5466
20	יוסי יונה	9365
21	דניאל בן סימון	8941
22	עופר קורנפלד	8204
23	חילי טרופר	7993
24	יונה פריטל	3180
25	סאלח סעד	3069
26	יריב אופנהיימר	7953
27	גלעד קריב	6037
28	אסתי קירמאיר	5677

זו רשימת המועמדים שהייתה צריכה להימסר, ע"פ תקנון הבחירות (השינויים מודגשים):

מקום		תפקיד	מצביעים
1	שלי יחימוביץ	המועמדת לראשות הממשלה
2	יצחק בוז'י הרצוג	ארצי	21837
3	איתן כבל	ארצי	15991
4	בנימין (פואד) בן אליעזר	ארצי	15954
5	מירב מיכאלי	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה	11712
6	עמר בר לב	ארצי	15406
7	יחיאל (חיליק) בר	מזכ"ל המפלגה – משורין
8	אבישי ברוורמן	ארצי	14478
9	סתיו שפיר	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה	9649
10	אראל מרגלית	ארצי	14345
11	איציק שמולי	ארצי	13365
12	מיקי רוזנטל	ארצי	11405
13	נחמן שי	ארצי	11057
14	מיכל בירן	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה	8822
15	משה מזרחי	ארצי	10767
16	דני עטר	ארצי	9577
17	יוסי יונה	ארצי – (הבטחת ייצוג להתיישבות עובדת – בוטל עקב כניסתו של עטר)	9365
18	גאלב מאג'דלה	ארצי – הבטחת ייצוג למיעוטים (ערבים)	7677
19	נאדיה חילו	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה	7636
20	נינו אבסדזה	ארצי – הבטחת ייצוג לעולים	5466
21	דניאל בן סימון	(הבטחת ייצוג לשכונות בוטל עקב כניסתו של איציק שמולי)	8941
22	עופר קורנפלד	ארצי  – הבטחת ייצוג למחוז שרון שומרון (בוטל עקב כניסתה של נינו אבסדזה)	8204
23	חילי טרופר	ארצי – הבטחת ייצוג למחוז מרכז (בוטל עקב כניסתו של בנימין פואד בן אליעזר)	7993
24	יריב אופנהיימר	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה (בוטל עקב כניסתה של נינו אבסדזה)	7953
25	יונה פריטל	ארצי – הבטחת ייצוג להתיישבות העובדת (קיבוצים)	3180
26	סאלח סעד	ארצי – הבטחת ייצוג למיעוטים (דרוזים)	3069
27	גלעד קריב	ארצי – הבטחת ייצוג למחוז דן (בוטל עקב כניסתו של איתן כבל)	6037
28	סמי שושן	ארצי – הבטחת ייצוג למחוז הנגב והדרום	5164
29	אסתי קירמאיר	ארצי – הבטחת ייצוג לאישה (אף ללא הבטחת ייצוג)	5677

המפסידים הגדולים של שינוי התקנון בדיעבד הם יוסי יונה ויריב אופנהיימר שהיו אמורים להתקדם 3 מקומות קדימה, והם משובצים במקומות גבוליים כרגע.
מי שהיה אמור להתקדם 5 מקומות קדימה הוא סמי שושן אשר מייצג את מחוז הנגב והדרום. זאת לפי הבטחת הייצוג למחוז זה במקום 28. כל עוד עמיר פרץ היה בתמונה לא היה צורך בהבטחת הייצוג למחוז זה. פרישתו אמורה הייתה להחזיר את הבטחת הייצוג. כרגע מורכבת רשימת העבודה ב-28 המקומות הראשונים בלי נציגות לפריפריה: בלי הנגב והדרום, ללא מחוז הצפון, וללא נציגים ממחוז חיפה. כל נציגנו הם מאזור המרכז (פרט לדני עטר נציג המושבים, מהמועצה האזורית גלבוע).
אבל העיקר שאופנהיימר נשאר בחוץ…

Read Full Post »

כמה הערות על הבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בחרה בשבוע שעבר נבחרת מרשימה של מועמדים. נבחרת מגוונת, עם איכות אישית, מחויבות ערכית, עם שילוב נכון של צעירים וותיקים. תמהיל טוב של פוליטיקאים מנוסים, ורוח רעננה. זה הזמן לבחון את התוצאות לאור שינוי השיטה שיזמה ראשת המפלגה.

יו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ', העבירה שורה של שינויים בתקנון הבחירות של הרשימה. הדבר עורר מהומה זוטא משום שמדובר במקרה מובהק של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק, וזו רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית. יחימוביץ' עשתה זאת בגלל אותה סיבה שמניעה את כל משני כללי המשחק, מתוך אינטרס פוליטי מקומי לקדם את מועמדיה. אסור לזלזל בסיבה הזאת, בייחוד לאחר שאנחנו רואים בימים האחרונים את התנהלותו המתריסה של עמיר פרץ. האחיזה של יחימוביץ' במנגנונים של המפלגה היא חלשה יחסית. התמיכה בה מבוססת על "מצביעים חופשיים", ואלא למרבה הצער לא ממושמעים, ומתקשים להביא את קולם לידי ביטוי. לכן ניסתה יחימוביץ' לעשות התאמות בשיטת הבחירות על מנת לאפשר לה להכניס את מועמדיה לרשימה, ולא להגיע למצב של רשימה עוינת.

המהלך הזה הוכיח את עצמו במידת מה, מבחינתה של יחימוביץ'. היא הצליחה להכניס עוד שניים-שלושה מועמדים המזוהים איתה ברשימה הארצית, שכנראה היו נדחקים החוצה לפי השיטה הקודמת. המחיר הוא שחיקה מסוימת באמינות: מבחינה עניינית השינוי נוגד ערכים סוציאל-דמוקרטיים, ואותה רעה חולה של שינוי כללי משחק תוך כדי משחק עוד תחזור נגד כולנו כבומרנג. כדאי לשים לב שלמרות המעבר לאזור בחירה ארצי הצליחו מג'אדלה ועטר המזוהים עם פרץ להיבחר במשבצת הערבים והמושבים.

הרווח של יחימוביץ' הגיע מביטול הבחירה המחוזית, שם יש יתרון לאנשי השטח של המפלגה, ומדחיקת הבטחת הייצוג של המחוזות. מחוזות הקיבוצים והמושבים הם שנדחקו באופן המשמעותי ביותר, מכיוון שעד היום הם זכו לייצוג במקומות 12 ו-13, והפעם הם נדחקו למקומות 17 ו-25. עדיין הרבה יותר טוב מהמחוזות הגיאוגרפים שנמצאים אי שם בעשירייה השלישית. הערבים והדרוזים נדחקו מן המקומות 16 ו-17 למקומות 18 ו-26.

ייתכן שהדחיקה של הקיבוצים והמושבים הייתה מוצדקת, והעדיפות שהם זכו לה על פני המחוזות הפריפריאליים לא הייתה במקום. לעומת זאת, את הדחיקה של המיעוטים קצת יותר קשה להצדיק. למזלנו, המועמדים הערבים הצליחו מעבר להבטחת הייצוג. יחימוביץ' רמזה שיש קשר בין דחיקת הבטחת הייצוג של המושבים/קיבוצים ודרוזים לבין עריקתם של נציגיהם (שמחון, נוקד, ושנאן) למפלגת העצמאות. מעניין שהיא לא העלתה על דעתה לדחוק את הבטחת הייצוג לנשים בעקבות פרישתן של נוקד ו-וילף…

המגמה של השינויים הייתה לבטל את הבחירה המחוזית בעשירייה השלישית, ולהפוך את כל הרשימה לארצית, תוך מתן הבטחת ייצוג, במקומות לא ריאלים, עבור מחוזות הפריפריה (נגב-דרום, צפון, חיפה). התוצאה שהתקבלה, כמצופה, היא רשימה שכל כולה מאזור המרכז (פרט לעמיר פרץ ודני עטר שקודם במשבצת המושבים). חולשת הפריפריה מתבטאת בכך שמחוזות חיפה והצפון היו זקוקים להבטחת הייצוג כדי להגיע למקומות 30 ו-32 בהתאמה.

מיקום	שם	ת"א	דן	שרון-שומרון	מרכז	ירושלים
1	יחימוביץ'	1
2	הרצוג	1
3	פרץ						נגב ודרום
4	כבל		1
5	מיכאלי
6	בן אליעזר				1
7	בר					1
8	בר לב			1
9	שפיר			1
10	ברוורמן	1
11	מרגלית					1
12	שמולי				1
13	רוזנטל		1
14	בירן	1
15	שי					1
16	מזרחי				1
17	עטר						התיישבות
18	מג'אדלה			1
19	חילו	1
20	אבסדזה			1
21	יונה	1
22	בן סימון	1
23	קורנפלד		1
24	טרופר				1

העובדה שמקומות 22 ו-23 נשמרו כהבטחת ייצוג למחוזות שרון-שומרון ומרכז, מהווה לעג לרש, שכן לא פחות מ-7 נציגים נכנסו ממחוזות אלו במקומות גבוהים יותר. ה"רש" במקרה זה זוהי מדינת ישראל אשר מחוץ למדינת תל אביב.

הערה לגבי הייצוג נשי:
הייצוג הנשי ברשימה מרשים יחסית לרשימות אחרות, ומרשים גם יחסית לעובדה שלא התמודדו חברות כנסת מכהנות. מתוך ארבע חברות כנסת של העבודה שכיהנו בכנסת החולפת, רק שלי נשארה בעבודה. יולי תמיר פרשה; אורית נוקד ועינת וילף שדדו את המנדט שלהן עבור מפלגת העצמאות וממשלת נתניהו. לאור העובדה שכל חברי הכנסת המכהנים נבחרו לרשימה, ברור שפרישתן של הח"כיות מהכנסת הקודמת פגעה בייצוג. זאת כנראה הסיבה לכך שע"פ מניין הקולות האישה הראשונה בעבודה הגיעה רק למקום 9.בכל מקרה, הגיע הזמן לעלות מדרגה בכל הנוגע להבטחת הייצוג לנשים.

Read Full Post »

קריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית

אנחנו עדים לקריסתה של התרבות הפוליטית המפלגתית במדינת ישראל. ההידרדרות היא ארוכת שנים, אבל מערכת הבחירות הנוכחית הביאה לשיא את הזלזול שהפוליטיקאים שלנו מפגינים כלפי המערכת המפלגתית. הפוליטיקה הפכה כל כך אישית עד כי הפוליטיקאים לא רואים לעצמם חובה לכבד את כללי המשחק הפנים מפלגתיים. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר במרכז הפוליטי. אזור בו האידאולוגיות מטשטשות, והפוליטיקה היא מוצר תדמיתי מבוסס על אישים.

החיבור בין ציפי לבני לעמרם מצנע מחבר שני אנשים שהיו חברים במפלגות, כיהנו כיושבי ראש, התמודדו בשנה וחצי האחרונות לכהונה נוספת, והפסידו. שניהם לא מכבדים את כללי המשחק באופן הבוטה ביותר: הם בחרו לפרוש ממפלגתם ולהקים מפלגה חדשה. הם מצרפים אליהם פליטים נוספים ממפלגת קדימה. את התקדים המדויק למעשה זה נתן שמעון פרס כאשר הצטרף לקדימה לאחר הפסדו בפריימריז במפלגת העבודה.

בעשור האחרון היינו עדים לשני יושבי ראש שפיצלו את מפלגתם שלהם בעודם מכהנים (אריאל שרון ואהוד ברק). בכך פגעו אנושות בגוף שעליו רכבו, ולמעשה "עקפו" את הממסד המפלגתי. כאילו אמרו: אין לנו צורך במפלגה מסודרת. הם יצרו תקדים להתנהגות פוליטית צינית ולא מרוסנת. אבל הנ"ל לא לבד, הם פועלים בתוך שדה פוליטי שמעודד תופעות כאלו. בהערכה זהירה ניתן לקבוע כי לפחות שליש מחברי הכנסת הנוכחית זגזגו במהלך העשור האחרון בין מסגרות מפלגתיות שונות. זה מספר מדהים הממחיש את ההיחלשות של עצם הרעיון של פוליטיקה מפלגתית כמו שאנחנו מכירים אותה.
אם יאיר לפיד יכול להרשות לעצמו להתנשא מעל שיטת הבחירות המקדימות בליכוד ובעבודה, כאשר אצלו במפלגה, בדומה לש"ס וישראל ביתנו, יש שיטת ועדה מסדרת של איש אחד, זה אומר שיש למנגנון המפלגתי בעיה תדמיתית קשה. לפיד מצטרף לטרנד התקשורתי לחבוט במפלגות הוותיקות על שיטת הבחירות המקדימות שלהן, בעוד שהאמת היא שהן ראויות לכל שבח על התנהלותן הדמוקרטית.

הציבור רואה במפלגות מעין מתווך מושחת בין נבחרי הציבור לבין הציבור. ולכן הציבור לא מייחס ערך לנאמנות מפלגתית, ויותר מכך, מריע לכל מי ששובר את המסגרות המפלגתיות ה"מסואבות". במקום לראות את המפלגות ככלי המאפשר לכל אזרח להעמיק את הדמוקרטיה שלו (ע"י התפקדות ומעורבות), התקשורת והציבור מתייחסים למפלגות כמתווך שגובה עמלה לא מוצדקת. על הרקע הזה מרשים לעצמם הפוליטיקאים שלנו להתייחס בעירבון מוגבל לתרבות הפוליטית המפלגתית. או במילים אחרות: להקים ולעזוב מפלגות כאוות נפשם.

Read Full Post »

איך ממשיכים את מערכת הבחירות מכאן

מפלגת העבודה בחרה רשימה איכותית מרשימה, ועכשיו צריך לחשוב איך ממשיכים את מערכת הבחירות הזאת. השבועות האחרונים עמדו בסימן עצירת המומנטום של מפלגת העבודה. זה מתבטא בשיח החדשותי ששוב מדבר על כך שהבחירות כבר הוכרעו לטובת נתניהו, מגובה בסקרים האחרונים. הגורמים לעצירת המומנטום הם מבצע "עמוד ענן", על סדר היום הצבאי שהוא הכניס, והאיחוד "הליכוד-ביתנו" שפתח פער גדול מידי בין "העבודה" לליכוד (37 מול 20) ~. אמנם האיחוד הזה לא השפיע על הפער בין הגושים, אבל בסיקור התקשורתי השטחי הפער הזה נותן רוח גבית לתזה שהבחירות כבר הוכרעו.
החדשות הטובות מבחינת מפלגת העבודה הן שלמרות כל הטלטלות והאירועים הדרמטיים, היא שומרת על יציבות בסקרים. זו אינדיקציה לעומק התמיכה בציבור. היציבות הזאת מבטיחה למפלגת העבודה את המעמד של המפלגה החזקה בגוש המרכז שמאל, והחלופה הפוטנציאלית היחידה לשלטון הליכוד. המעמד הזה, שנשלל ממפלגת העבודה ב-2006 מהווה הישג חשוב למפלגת העבודה. ליו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ' יש מניות רבות בהישג זה. היא זו שהקרינה על המפלגה את הערכיות, האמינות והעקביות, ואלו הם שהביאו את התמיכה הציבורית. מבין המועמדים לראשות המפלגה, שלי היא היחידה שהייתה מסוגלת לרשום את ההישג הזה, וצריך לתת לה הרבה קרדיט על כך.
בכל זאת צריך לשאול, האם זה המקסימום שאפשר להוציא מהבחירות האלו? בפני מפלגת העבודה עומדות שתי אפשרויות:
1. להתבשם ולהתבצר בהישג הנוכחי (20~ מנדטים + מעמד המפלגה הגדולה בגוש), ולשמור על ניקיון כפיים, בעמדת המתנה טובה לסיבוב הבא. זו האופציה הסולידית שעדיין מאפשרת לחלום על איזושהי הפתעה בבחירות הקרובות, אבל האמת צריכה להיאמר: זה לא נראה ראלי בשלב זה.
2. לקחת סיכון, להתפשר במידה מסוימת, להתלכלך בפוליטיקה לא נקייה, אבל להגדיל משמעותית את הסיכוי למהפך כבר בסיבוב הזה. הכוונה היא לאיחוד עם ציפי לבני. המחיר הוא (לפי פרסומים בעיתונות) רוטציה שלי/ציפי בתפקיד ראש הממשלה. זה מחיר לא פשוט. לבני היא לא כוס התה שלי ושל רבים במפלגה. מדובר פה בפשרה מתוך הבנה שהדרך הטהורה של מפלגת העבודה אינה פופולרית כרגע דיה כדי לנצח בבחירות הקרובות.
האיחוד עם ציפי לבני, לפי כל הסקרים, יהווה קפיצת מדרגה מבחינת הכח האלקטוראלי של העבודה. הסיבה לכך היא שלבני נתפסת כמרכזית יותר, וגם מנוסה יותר מיחימוביץ'. המרחק בין הליכוד לעבודה יצטמצם. כמה יצטמצם? מספיק כדי שהתקשורת תחזור לסקר את הבחירות כקרב צמוד. זאת הרי יש לדעת, התקשורת מחפשת את הדרמה, אם רק ניתן לה במה להיאחז.
כאשר תיווצר הדרמה, תחזור האנרגיה למערכת הבחירות. וזה יכול לשנות את כל הסיפור. במקום מערכת רדומה, ללא תקווה לשינוי, היא תהפוך למערכת בחירות מתוחה ואמוציונלית. זה יהיה שלי+ציפי או ביבי. וזה ייצור "מכפיל כוח" עבור מפלגת העבודה. הפעילים יציפו את הרחובות, והאדישים יבואו להצביע. המפונקים של לפיד יבינו שאין להם את הפריבילגיה להצביע למפלגה סקטוריאלית, ומתוך רצון להשפיע על זהות הממשלה יצביעו לעבודה.
כמובן גם בתרחיש כזה, עדיין נתניהו הוא הפייבוריט. אבל זה תרחיש שיש בו תקווה לשינוי. גם הפסד מכובד (35 מנדטים), ישפר משמעותית את מצבה של מפלגת העבודה. האיחוד הזה ייצור מצב של שלם העולה על סכום חלקיו, גם אם לא יראו את זה בסקר הקרוב.
המחיר, כאמור, לא פשוט. זו פשרה. וזה סיכון. אבל זה כנראה הדבר הנכון לעשות. חשוב להקפיד באיחוד שכזה, שהרשימה המשותפת תרוץ תחת הכובע של מפלגת העבודה, בלי להיכנע לטרנדיות של לבני. בנוסף חשוב לקבוע שמבחינה כלכלית, הקו של מפלגת העבודה הוא זה שיקבע. מן הסתם לבני תרצה להכניס כמה אנשים שלה לרשימה, וגם את זה אפשר לבלוע במידה.
הבעיה הכי חמורה היא לוח הזמנים הצפוף. את הרשימות יש להגיש עד יום חמישי הקרוב.

Read Full Post »