נתניהו וליברמן רוצים שהליכוד וישראל ביתנו ירוצו ברשימה משותפת לכנסת, והמהומה רבה. לי נדמה שישנה קצת הפרזה במשמעות הצעד הנ"ל. סה"כ שתי מפלגות, שגם כך היו שותפות קואליציוניות נאמנות, החליטו לרוץ ברשימה משותפת על בסיס יחסי הכוחות ביניהן (27 לליכוד, 15 לישראל ביתנו). לא מדובר פה באיחוד מלא, אלא סה"כ ברשימה משותפת. המפלגות שומרות על עצמאותן. לכל אחת יו"ר ומוסדות. בנוסף, בהנחה הסבירה שיקבלו יותר מ-20 מנדטים, לא תהיה להן שום בעיה להתפצל לאחר הבחירות. לא מדובר פה במהלך בלתי הפיך, אלא בצעד טקטי של ראשי המפלגות הנ"ל.
מה המשמעויות של צעד זה? נתניהו הרוויח הצהרת כוונות של ליברמן לגבי נאמנותו בקדנציה הבאה. מי שהשתעשע ברעיון שליברמן "יערוק" ממחנה הימין כדי להביא את השלטון למחנה השמאל, מבין כרגע שהסיכויים לכך הם קלושים. האמת היא, שהם היו קלושים גם קודם לכן. אם ליברמן לא עשה זאת בתחילת הקדנציה הנוכחית לטובת לבני, קל וחומר שלא יעשה זאת לטובת יחימוביץ'. ספק גם אם היא הייתה מעוניינת בכך.
נתניהו ביסס את מעמדו כראש הרשימה הגדולה ביותר בכנסת. המשמעויות המעשיות של עובדה זו הן מינוריות. צורת הממשל במדינתנו היא קואליציונית. במילים אחרות, מה שחשוב היא פוליטיקת הגושים. אם יש 61 חברי כנסת אשר תומכים בפלונית להיות רה"מ, היא תהיה רה"מ. אין זה חשוב אם הם באים משתי רשימות או חמש רשימות.
התקשורת, לעומת זאת, בשטחיותה, נוטה לפעמים לייחס חשיבות לרשימה הגדולה. כך יש לנתח את המהומה התקשורתית שהייתה כאן לאחר שבקדנציה הנוכחית קדימה עקפה את הליכוד, ובכל זאת הליכוד הקים ממשלה. בדומה, מפלגת העבודה קיבלה לעיתים סיקור אוהד כאשר התקרבה בסקרים בחודשים האחרונים למס' המנדטים של הליכוד. זאת למרות, שע"פ אותם סקרים, גוש הימין המשיך להוביל בבטחה מול גוש השמאל.
אז מבחינה תקשורתית, ייתכן שיהיו דיווידנדים למהלך האיחוד הליכוד-ביתנו. זו נקודה חשובה, בדרך לשאלת מליון הדולר, מה תהיה המשמעות האלקטוראלית של האיחוד? האם המפלגות המאוחדות יקבלו יותר? האם גוש הימין יקבל יותר? הסיבה היחידה לחשוב שהימין ירוויח מהסיפור הזה קשורה לבאז התקשורתי הנלווה, ותחושת הדינאמיות שעשויה להלהיב את הפעילים. את רוב כותרות מערכת הבחירות בשבועות האחרונים שואבת מפלגת העבודה בעקבות מבול המצטרפים והמתמודדים בה. יכול להיות שנתניהו נלחץ קצת, ורצה להחזיר קצת פוקוס תקשורתי אליו.
לעומת זאת, ישנן סיבות טובות לחשוב שהאיחוד הזה דווקא יזיק לגוש הימין. שתי המפלגות הללו, למרות המכנה המשותף, פנו לקהלים שונים והדגישו מסרים שונים. ישראל ביתנו הצטיירה כמפלגה פחות ממסדית, וחילונית. ייתכן שחלק ממצביעיה יתקשו לבלוע את האיחוד עם הליכוד השמרני והמסורתי. גם מצביעי הליכוד עשויים להרגיש פחות בנוח: ייתכן כי מצביעים מסורתיים של הליכוד יעדיפו לנדוד לש"ס, ומצד שני האגף הליבראלי-דמוקרטי בליכוד עשוי גם הוא להרגיש נרדף עם החבירה אל מפלגה לא דמוקרטית, ולעבור למפלגות המרכז. בקיצור, האיחוד הליכוד-ביתנו מקיף תחום רחב של קהלים אשר עלולים להתקשות להכיל את המורכבות של הגוף המאוחד.
אובייקטיבית, האיחוד הזה טוב למערכת הפוליטית שלנו, אשר סובלת מפיצול יתר. הפוליטיקה שלנו תיראה טוב יותר אם מספר המפלגות יקטן, ובד בבד יהיה מקום למגוון דעות ומגזרים בתוך כל מפלגה.
לסיכומו של עניין, אין צורך להתרגש יתר על המידה מן האיחוד הזה. גם אם הליכוד כרגע השיג עוד כמה נקודות בדרך להיות הרשימה הגדולה ביותר בכנסת הבאה, אין בכך כדי להבטיח את נצחונו בבחירות. מה שיקבע את התמונה הכוללת זה המאבק בין גוש הימין לגוש השמאל, ובעניין זה כלל לא בטוח שהאיחוד הליכוד-ביתנו עוזר לימין, והמאבק נראה צמוד מאי פעם.
בכל זאת, הערה אחת לגבי המהלך האחרון. אנחנו עדים בשנים האחרונות להתפתחותה של "פוליטיקה חשאית". ה"פוליטיקה החשאית" מתאפיינת בכך שמהלכים של פיצול/פרישה/איחוד של גופים פוליטיים מתוכננים בחשאיות, כאילו היו מבצע צבאי, ונחשפים בדרמטיות לציבור כמהלכים שלמים. התקשורת משתפת פעולה עם הדפוס הזה, כמובן בגלל הדרמה הטובה לרייטינג. מצער לשמוע פרשנים פוליטיים מתמוגגים מה"חשאיות" ה"הפתעה" וה"הלם" של המהלכים הפוליטיים הנ"ל.
בעיני זו זילות של המערכת הפוליטית. הדיון הפומבי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. מי שמפצל או מאחד מפלגות באישון ליל, כופר ביסוד הדמוקרטי שלהן. פיצולים ואיחודים בגופים פוליטיים היו ויהיו, אבל יש לנהל אותם באופן שקוף תוך ניהול דיון ציבורי ער. המפלגות אינן שדה פרטי של ראשיהן; הן שייכות בראש ובראשונה למתפקדיהן ולקהל הבוחרים שלהן. מי שנוהג ב"פוליטיקה החשאית" מגלה יחס אליטסטי וציני למערכת הפוליטית הדמוקרטית. מעניין לציין שהפוליטיקאים החשאיים תמיד מתהדרים בנוצות אידיאולוגיות בבואם להצדיק את מהלכיהם. אין סיבה לחשאיות כאשר מדובר במהלכים אידיאולוגיים.
אין סיבה להריע לליברמן ונתניהו על כך שהפתיעו את כולנו בהודעת האיחוד, כמו שלא הייתה סיבה להריע לברק על המבצע החשאי שלו לפיצול מפלגת העבודה. נהפוך הוא, יש לבקר אותם על כל שלא ניהלו את המהלך באופן הדרגתי, תוך כדי שהם מאפשרים דיון ציבורי, ובפרט דיון בתוך מפלגותיהם. יש לשבח מפלגות ופוליטיקאים המתנהלים באופן שקוף ומכבד.
שווה למשל לתת את הדעת להבדלים בין ועידת מפלגת העבודה למרכז הליכוד. מרכז הליכוד אישר את האיחוד הליכוד-ביתנו בלי שפורסם תוכנו של ההסכם, ובלי שניתן מקום למסתייגים להשמיע את קולם. ועידת מפלגת העבודה לעומת זאת, ניהלה דיון ער בשורה של תיקונים תקנוניים לקראת הפריימריז. התיקונים פורסמו מראש, והיה מקום להבעת הסתייגות בוועידה.
אפרופו ההבדלים הללו, צריך להגיד שהליכוד נמצא עוד במקום טוב, כי יש מפלגות בהן אפילו אין אפשרות תיאורטית לחלוק על דעת היו"ר, והכל נעשה בדברו. הכוונה היא לישראל-ביתנו של ליברמן, "יש עתיד" של לפיד, והמפלגות החרדיות. לפיד וליברמן יחליטו לבדם באיזו ממשלה לתמוך, ינהלו לבדם את המו"מ הקואליציוני, יחליטו לבדם על אילו עקרונות יש לעמוד ואיפה נכון להתפשר. הדבר הזה צריך להטריד כל מי שמאמין בהתנהלות דמוקרטית; במקרה של לפיד זה מטריד עוד יותר, בגלל חוסר ניסיונו הפוליטי. קשה להאמין שהוא יצליח להפיק דיווידנדים משמעותיים מכוחו הפוליטי.