השמועות רוחשות בימים האחרונים על השינויים המוצעים לשיטת הפריימריז בעבודה. מדובר על השיטה שבה יבחרו מתפקדי העבודה את רשימת חברי הכנסת. השיח רווח במושגים כמו שריונים, הבטחת ייצוג ומחוזות בחירה.
לפני שניכנס לעובי הקורה, חשוב לשמור על הקשר נכון. מפלגת העבודה, כיאה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, מקפידה להתנהל בצורה דמוקרטית. זה לא מובן מאליו בישראל של 2012. בהערכה גסה אפשר לקבוע כי רק כמחצית מחברי הכנסת הבאה יבחרו לרשימותיהם בהליך דמוקרטי (ב"עבודה", ליכוד, מרצ, הבית היהודי, חד"ש). מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו, צריך להעריך את המפלגות שבוחרות בהליך זה, למרות העלויות הכספיות הכרוכות בכך, והסיקור התקשורתי הביקורתי והציני לעתים. בעיני יש קשר ברור בין האופן שבו מפלגה בוחרת להתנהל, לבין האג'נדה שלה לניהול המדינה. אין תמה על כך שמפלגות אליטיסטיות, ו/או לאומניות, בוחרות להתנהל בדרך לא דמוקרטית. החל מהמפלגות החרדיות, דרך האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, ומפלגת האליטיסטים הנהנתנים של יאיר לפיד.
עוד הערה מקדימה: אחת הבעיות המרכזיות בתרבות הפוליטית בארץ היא חוסר היציבות, קרי השינויים התכופים בתקנון. מערכת פוליטית דמוקרטית תקינה אמורה להיות יציבה. לא פשוט להתמודד עם בעיית חוסר היציבות משום שגם התקנון הנוכחי של הפריימריז שונה בזמנו בהשפעת האינטרסים של בעלי השררה. קשה לבוא בטענות לבעלי השררה הנוכחיים המבקשים שוב לעשות התאמות. למעשה, הסטנדרט הפך להיות שעושים התאמות לתקנון לפני כל סיבוב בחירות. לעיתים בהתראה קצרה מאוד. וזה מצב המחליש את הדמוקרטיה, ומפחית את תחושת ההגינות. ראוי להמעיט בשינויים תקנוניים הנוגעים להליך הבחירות, ואם כבר, יש להחיל אותם לאחר תקופת הסתגלות של קדנציה. כלומר, אם כבר הוחלט על שינוי, אין להחיל אותו על סיבוב הבחירות הקרוב, אלא רק על זה שבא אחריו.
ועכשיו לעניין: מה מבשלים לנו בימים אלו לגבי הפריימריז הקרובים? (ההצעה המלאה באתר מפלגת העבודה):
1. הבטחת ייצוג לנשים: בנושא זה כנראה לא מתוכנן שינוי. נשים תתמודדנה ברשימה הארצית, כאשר התקנון יבטיח את קידומן של המועמדות במידה ולא תתברגנה באופן טבעי לפחות שתי מועמדות בכל עשירייה (לא כולל יו"ר המפלגה). כדאי לציין שישנן נשים רבות ואיכותיות שמתמודדות הפעם, וסביר שיהיה ייצוג גבוה יותר בפועל.
2. המחוז הערבי והמחוז הדרוזי: בנושא זה מתוכנן שינוי משמעותי. עד היום ההתייחסות למגזר הערבי והדרוזי הייתה כאל מחוזות בחירה נפרדים, כאשר כל מתפקדי העבודה הערבים/הדרוזים הצביעו עבור הנציג שלהם. כרגע ההצעה היא להבטחת ייצוג עבורם במקומות 18 ו-26. כלומר, המועמדים יתמודדו ברשימה הארצית ויקודמו אם יהיה צורך בכך (אם לא יבחרו למקומות גבוהים יותר). בנוסף, תבוטל ההבחנה לצורכי פריימריז בין ערבי לדרוזי.
שינוי זה הוא שינוי חיובי. ההתייחסות למיעוט הערבי צריכה להיות משלבת. אין זה נכון לתחום אותם במחוז בחירה נפרד. גם ללא שריון, הוכיחה בעבר נדיה חילו שניתן להיבחר למקום ריאלי ברשימה. עם זאת המגזר הערבי ראוי בעיני להבטחת ייצוג גבוהה יותר (אולי מקומות 10, 20, וכו').
3. מחוז הקיבוצים והמושבים: גם כאן מתוכנן שינוי דומה.עד היום הקיבוצים והמושבים קיבלו שני מקומות משוריינים גבוהים ברשימה, ונבחרו במחוזות נפרדים. ההצעה הנוכחית היא לבטל את מחוזות הבחירה הנפרדים, ולהבטיח מינימום ייצוג ברשימה הארצית (מקומות 17, 25).
בכנסת האחרונה, שדדו נציגיהם של הקיבוצים והמושבים (שמחון – המושבים, נוקד – הקיבוצים) את המנדט שלהם ממפלגת העבודה ועברו ל-"עצמאות". באופן טבעי, מפלגת העבודה רשאית להסיק מסקנות מן העניין הזה. בנוסף, התהליכים שעברו הקיבוצים והמושבים בשנים האחרונות מעמידים בסימן שאלה את חשיבות של סקטור זה מול סקטורים אחרים.
לטעמי, ההצעה לאיחוד המחוזות היא סבירה, כמו גם דחיקתם היחסית אל האזור ברשימה בו מובטח מקומם של שאר המגזרים. לגבי ביטול מחוז הבחירה הנפרד (קרי, המועמדים נבחרים באופן ארצי), פה אני מסוייג, ואנמק בהמשך.
4. משבצת עולים/שכונות: במשבצת זו, למיטב זכרוני, גם בפריימריז האחרונים הבחירות היו ארציות. הכוונה הפעם היא לדבר במונחים של הבטחת ייצוג במסגרת הרשימה הארצית. לשמור את המקום ה-20 לעולים ו-21 לשכונות. בפועל זה לא שינוי מאוד גדול, ונדמה לי שההתייחסות למגזרים אלו במונחים של הבטחת ייצוג היא נכונה יותר. (למרות שאני חייב להגיד שהמגזר "שכונות" לא כל כך ברור לי).
5. המחוזות האזוריים (צפון, דרום, חיפה, מרכז, דן וכו'): ההצעה היא לבטל את מחוזות הבחירה הנפרדים, ולעבור לשיטה של הבטחת ייצוג. עד היום, רק מתפקדי אזור היו בוחרים את נציגם למקום המיועד לו ברשימה. כרגע ההצעה היא שכולם מתמודדים ברשימה הארצית, ואם למשל לא נבחר נציג מהנגב עד למקום 28, אז יקפיצו את המועמד/ת המוביל מאיזור זה קדימה.
זו הצעה גרועה ביותר!
החלוקה המחוזית ע"פ אזור לענייני פריימריז, היא טובה ויש לשמר אותה. רק תושבי אזור מבינים את הבעיות והאינטרסים שלהם. אבל יותר מכך, החלוקה המחוזית מאפשרת קיומה של פוליטיקה "מלמטה למעלה". פוליטיקה אותנטית של נציגי אזור. פוליטיקה שלא נדרשת לכסף גדול, ופוליטיקה אשר מתמקדת בנושאים חברתיים יום-יומיים, ובכך מקיימת סוציאל-דמוקרטיה הלכה למעשה.
לא כל תושב הנגב הוא נציג הנגב (הנגב הוא רק דוגמא, זה נכון באותה מידה למחוזות האחרים). יש נציגים, וטוב שכך, אשר עיקר מרצם מופנה לסוגיות כלל ארציות.
מבחינות מסוימות קל יותר להיבחר במחוזות. הגוף הבוחר מונה כמה אלפים בודדים, במקום כמה עשרות אלפים. אבל זה בדיוק הרעיון: לאפשר פוליטיקה שלא תלויה בהון/עיתון. ייתכן, שבדומה לליכוד, יש לאסור על ח"כ מכהן להתמודד במסגרת זו. וכך למנוע את מקרה שמחון, אשר נבחר 3 פעמים על משבצת המושבים.
6. מיקום המחוזות האזוריים: לא פחות חשוב ומקומם הוא מיקום המחוזות כפי שמופיע בהצעה:
שרון שומרון 22
מחוז מרכז 23
מחוז דן 27
מחוז נגב ודרום 28
מחוז חיפה 30
מחוז ירושלים 31
מחוז תל אביב 33
לא ברור איך קורה שבמקום לחזק את הפריפריה, יש העדפה למחוזות של מרכז הארץ. הרי צפוי שרוב הרשימה הארצית תורכב ממילא מתושבי המרכז. ראוי למפלגה סוציאל-דמוקרטית החורטת על דגלה צמצום פערים, להבטיח שילוב של נציגי המחוזות אשר מחוץ למדינת תל אביב. מכיוון ששלושת השריונים הראשונים אינם רלונטיים, בפועל הצעה זו מגדילה את הרשימה הארצית על חשבון המחוזות הפריפריאלים.
לסיכום אני רוצה לחזור ולהדגיש את ההקשר הרחב של הדברים. חס וחלילה שלא יהפכו את הדיונים התקנוניים האלו לכלי לניגוח במפלגת העבודה. הדיון הפנימי הוא תעודת כבוד למפלגה. אנו נמצאים כיום בתקופה של התחדשות מרעננת. הבחירה של עשרות אנשי ציבור ערכיים להתמודד ברשימת העבודה, למרות שחלקם היו יכולים אולי לחסוך מאמץ זה ברשימות אחרות, היא אינדיקציה מעודדת. מפלגת העבודה הייתה ונשארה החלופה היחידה לשלטון הימין.
hughaifa.wordpress.com 