רק שלי / דורון גושן

המרוץ לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה מגיע לישורת האחרונה. שוב נזכיר כי מדובר בפאנל איכותי של מתמודדים שכל מפלגה אחרת יכולה רק להתקנא בו. שוב נזכיר כי תהליך הבחירות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ואין מה להיבהל ממנו. בסה"כ למרות פליטות פה כאלה ואחרות, המועמדים שומרים על משחק הוגן.

האתגר הגדול יהיה להתאחד לאחר הבחירות, ולהמשיך את תהליך רענון המפלגה. יש לבצע בחירות לכל מוסדות המפלגה, על מנת שישקפו את הפנים החדשות של מפלגת העבודה. יש להעמיק את הדמוקרטיה במפלגה ולאפשר השפעה אמיתית למתפקדים. בטעות, יש כאלו המחשיבים את הבחירות לתפקיד היו"ר, כפסגת החגיגה הדמוקרטית. זה לא אמור להיות כך, בטח לא במפלגה סוציאל-דמוקרטית. מעורבות המתפקדים צריכה להישמר במשך כל הקדנציה של היו"ר.

האמת היא שפריימריז אישיים המוניים, חושפים דווקא הרבה מהחולאים של הדמוקרטיה. הפתרון לכך, בניגוד לעמדתם האליטיסטית של מצנע וברק, אינו הוספת סמכויות למנהיג על חשבון המתפקדים. הכיוון הנכון הוא העמקת הדמוקרטיה, עידוד המעורבות של המתפקדים, ויציקת תוכן להירארכיה המוסדית של המפלגה. סניפי מפלגה אמורים להיות גוף שוקק חיים, עם תחלופה ועם השפעה. אנחנו חיים בעידן בו ניתן לשתף ולהפעיל אלפי אנשים. מחאת האוהלים היא עוד דוגמא לכך. מפלגת העבודה התברכה בעשרות אלפי מתפקדים אידיאולוגים המשוועים לתפקיד משמעותי.

לענייננו, שלי יחימוביץ' היא האישה הנכונה כיום למפלגת העבודה. היא מייצגת פוליטיקה אחרת, רעיונית, ערכית ולא מזגזגת. ביכולתה לשקם את האמון בין מפלגת העבודה לציבור. אין פלא בכך שהיא זוכה לתמיכה רחבה בציבור. זה נובע מכך שיש לה תכונה שאבדה להרבה מהפוליטיקאים שלנו: מאמינים לה. גם שמתנגד לעמדותיה, יודע שהיא מונעת מאידיאולוגיה ולא מאינטרסים אישיים.

האידיאולוגיה שלה, סוציאל-דמוקרטיה, היא האידיאולוגיה הנכונה, והיא רלוונטית יותר מתמיד. היא הצטרפה למפלגה כאקט של תמיכה בעמיר פרץ אשר הסתמן כהבטחה גדולה למחנה החברתי. היא פועלת כל השנים כמחוקקת חרוצה ואפקטיבית. היא העבירה עשרות חוקים הנוגעים רובם לשיפור תנאי העבודה. היא גילתה נאמנות למפלגה גם כאשר מצאה את עצמה בעמדת מיעוט. היא התנגדה לכניסה לממשלה, ותמיד התייצבה בצד הנכון של המתרס כאשר נושאים סוציאל דמוקרטים היו על הפרק.

הבחירות הללו הן בחירות על אג'נדה, ועל ערכיות-אמינות. קודם כל אג'נדה. שלא נתבלבל, למרות הדמיון בנושא המדיני, ישנם פערים משמעותיים באג'נדה החברתית של המועמדים. עמרם מצנע, איש יקר ואמיץ, בהיותו ראש העיר חיפה, דחף להקמת הקניונים הגדולים בעיר. מה שהביא לקריסת מרכז העיר והפרטת המרחב הציבורי. מצנע אישר את הקמת מגדלי חוף הכרמל, אשר מעבר להיותם פשע ארכיטקטוני, הם דוגמא להתעמרות ההון בתושבי השכונות המוחלשות (השוכנות לידם). בדומה לברק וליברמן, מצנע תומך בביטול/צמצום הפריימריז. הוא התבטא על עמיר פרץ שהוא מ"פלנטה אחרת". ולא נראה שריכוזיות ההון מטרידה אותו. כל זה אינו מקרי; מצנע הוא הסמן הימני מבחינה חברתית של המועמדים.

גם בנושא הערכיות והאמינות, יש לנו מועמד בעייתי. מי ששמר על זכות השתיקה בנושא עמותות ברק, מי שתמך והצטרף בעצמו לממשלת הימין של ביבי-ליברמן (מהלך שהיה הזוי והרסני מבחינת מפלגת העבודה), מי שתמך באהוד ברק לראשות המפלגה, לא יכול היום לבוא על תקן של מושיע ומחדש. הרצוג, איש יקר ורב פעלים, היה שותף ליותר מדי טעויות אשר פגעו אנושות באמון הציבור במפלגה. הרצוג לא יביא בשורה, כי הציבור פשוט לא יאמין לו.

עמיר פרץ הוא המועמד הקרוב ביותר לשלי מבחינת האג'נדה. הוא כבר היה שם, בתפקיד היו"ר, וסיים בקול ענות חלושה. מי שהפיח תקוות כה רבות, חייב לשאת באחריות גם לאכזבה שחולל. לזכותו ייאמר שהוא פעל ועדיין פועל מתנאי פתיחה ירודים יחסית לשאר המועמדים. כל זה לא משנה את השורה התחתונה האומרת, שיכולתו להשיג תמיכה בקרב הציבור הרחב מוגבלת. עמיר הוא נכס חשוב ל"עבודה", אבל מן הראוי שיפנה את קדמת הבמה למי שהוא עצמו הביא למפלגה, והיחידה שיכולה להציע בשורה בעת הזאת. ב-12 לספטמבר בוחרים את שלי, ומציעים בשורה חדשה למדינת ישראל.