צבעי האזהרה של נחמיה שטרסלר / ניר רייזלר

מזה למעלה משבוע נתונות תחת אש תקשורתית צולבת, כשתי מטרות לסיקור ממוקד, סאגת כהונתו המסוכלת של גלנט והמערכה השנייה במחזה סיכול כהונתו של מוברק. לנוכח כיכובן של שתי הפרשות בכותרות הימים האחרונים, עלולות היו שתי יצירות מופת פרשניות נדירות באיכותן לחמוק מעיני הקורא הטרוד בהתרחשויות המדיניות, מבלי שתזכינה להערכה המקצועית ולתשומת הלב הציבורית הראויות להן. אין להקל ראש במורכבות ההישג העיתונאי אליו הגיע נחמיה שטרסלר בפרסום אותם מאמרים, "מהפכת אוקטובר של מלכת אנגליה" והמשכו, העונה לשם היצירתי "מלכת אנגליה (2)", העוסקים שניהם ברגשות העזים שמעוררת בכותב דמותה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. השימוש העשיר שעושה שטרסלר במגוון רחב של ז'אנרים מצליח להפריך את הטענה לפיה הרשימה העיתונאית נופלת בערכה האמנותי מהבדיון הספרותי, ולמעשה מטשטש את הגבול בין השניים. מכל הבא ליד משליך כהן השוק החופשי למרקחתו המבעבעת: מגיבובי שמועות לא מבוססות ובעיקר, בלתי מעניינות, שלא היו מביישות את הצהובים שבטורי הרכילות; דרך עיסוק קטנוני להפליא במידת נחמדותה של יחימוביץ' ובהעדפות ישיבתה במזנון הכנסת; ועד הצגה של עמדותיה באופן פופוליסטי, רדוד ודמגוגי, שלמרבה האירוניה סותר את עצמו. אל מול התפתלות זו סביב נושאים בלתי רלוונטיים, בולט בהיעדרו צל צלו של ניסיון להתמודד עם השקפת עולמה של יחימוביץ' ועם עמדותיה ביחס למציאות החברתית בישראל. במלים אחרות, רק מרכיב פעוט אחד נעדר מאותו מגדל קלפים של רטוריקה חלולה שעורם הפרשן הכלכלי, והוא התייחסות כלשהי לכלכלה.

האם שטרסלר מצפה שמישהו ייקח אותו ברצינות כשהוא מגייס דימויים השאובים היישר מאפלת הפולקלור הגרמני בימי הביניים ("זאבה בודדה משחרת לטרף") בניסיון מכוער 'לנגן' על חרדות קמאיות של קוראיו מפני נשים אסרטיביות כדי לבצע דמוניזציה למי שמסתמנת כמנהיגת המחנה החברתי בישראל; כשהוא מרהיב עוז להציג באופן מהופך, ציני עד כדי אבסורד, את מי שכל עשייתה הציבורית עד כה עמדה בסימן המאבק למען צדק חברתי, רווחה וזכויות עובדים בישראל כ"מלכה" או "נסיכה" הלוקה ב"סנוביזם", ואינה "אישה טובה ומיטיבה" (כמות השוביניזם הזול העולה מהמשפטים הללו מגדישה את הסאה, בייחוד על רקע העובדה שהם משמשים לשטרסלר תחליף נוח להתייחסות להישגיה בפועל); או כשהוא מצהיר כי "תכונות אישיות אינן עיקר הסיפור", מה שמעמיד באור משונה את בחירתו להקדיש כמעט שני מאמרים לציטוט שניים וחצי מקורות עלומי שם שאת האשמותיהם כבדות המשקל נגד יחימוביץ' ניתן לתמצת בכך ש"לא הייתה נחמדה אליהם"?

האם ייתכן כי שטרסלר אינו בקיא במושגי יסוד בתחום מומחיותו, מה שבא לידי ביטוי בקביעות הזויות כגון "יחימוביץ' היא למעשה ניאו-מרכסיסטית" ובזיהויה עם "הקומוניסטים", או שהוא פשוט מזלזל במידה קיצונית בהשכלתם הכללית של קוראיו? (ניאו-מרכסיזם הוא זרם רדיקלי המתנגד למדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית וללאומיות, אותן הוא רואה כ'משככי כאבים' המדכאים התקוממות מעמדית מהפכנית; עמדה המהווה את ההפך הגמור מהשקפתה הציונית השורשית של יחימוביץ', המחויבת לערכים עליהם קמה ישראל כמדינת רווחה לאומית ודמוקרטית, הבנויה על איזון בין דרישות השוק החופשי לבין צורכי החברה).

במאמר שכתבה יחימוביץ' היא מתריעה מפני עתיד היפותטי בו יהיה אמנם שלום אזורי כולל, אך המצב החברתי יידרדר לתהומות בלתי אנושיים, מה שירוקן את מימוש החזון הציוני מתוכן. האם יש להתייחס בסלחנות לבחירתו של שטרסלר, הפגומה על פי כל סטנדרט אתי, להוציא דברים אלו מהקשרם ולהציגם כעובדות שקריות המתייחסות להווה, בכדי להטיל דופי באמינותה של יחימוביץ'? ניתן אף לתהות האם ער שטרסלר לסתירה שבין תמיכתו העיוורת בהפרטת מוסדות המדינה, לבין העובדה שכאשר הוא מבקש לטעון כי זכויות העובדים בישראל נשמרות הוא מציג כאידיאל דווקא את ה"מגזר הציבורי, שם אין כמעט שכר מינימום כי לעובד יש תוספות רבות"; אותו מגזר ציבורי שכל עשייתה של יחימוביץ' מכוונת להגן עליו.

שלא לדבר על חוש ההומור המוזר שבתיאור בחירתה של יחימוביץ' לקדם סדר יום אפור של חקיקה סוציאלית וזכויות עובדים, כמו גם דיון רעיוני מעמיק בנושאים שזכו עד לאחרונה להתעלמות תקשורתית כמעט גורפת, כ"פחדנית" ו"פופוליסטית"; סופרלטיבים תמוהים במקצת לאור העובדה כי מדובר בהחלטה מודעת לשחות נגד הזרם העכור של עיסוק בלבדי כמעט בנושאים מדיניים כנתיב מילוט נוח של פוליטיקאים המשמשים, כמו שטרסלר, בובות בידי החולשים על המשק, מהתמודדות עם התחום החברתי-כלכלי. משעשעת גם הביקורת שמטיח שטרסלר בחברת הכנסת לפיה היא מודעת לכך שרובו המכריע של העם תומך בעמדותיה, "חוץ מכמה עשירים שכוחם בקלפי אפסי"; 'האשמה' שמעוררת תהייה האם מבין שטרסלר את משמעות המושג דמוקרטיה כשהוא יוצא נגד מצב בו תממש המערכת הפוליטית, חלילה, את רצון הציבור ולא את זה של קומץ בעלי הון.

נראה שבחירתו של שטרסלר להסיט את הדיון בשאלת התאמתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה מן המישור הענייני, הכלכלי והרעיוני אל הנמוך, האנקדוטלי והצהוב, נובעת מן המבוכה בה מצוי אותו חסיד שוטה אחרון של עגל הזהב של הקפיטליזם הרדיקלי, בימים בהם העולם המערבי כולו מבין את השגיאה שבהסתמכות בלתי מבוקרת על השוק לויסות החברה. בתרמילים הריקים, משוללי הקליעים, אותם הוא יורה כמי שכפאו שד לכל הכיוונים, ממשיך שטרסלר מסורת אבולוציונית מפוארת, במסגרתה מפתחים בעלי חיים נטולי כוח ממשי ולעתים קרובות, זעירים, מאפיינים פיזיים שונים שישוו להם מראה מאיים וירתיעו, באופן זה, טורפים אמיתיים מלהתנכל להם. כאשר אפילו נציגה הבולט ביותר של דת ההפרטה האמריקנית בישראל אינו מסוגל עוד להתמודד אינטלקטואלית עם כישלונה המוכח של השיטה בה הוא דוגל, ובייאושו מאמץ טקטיקה מילולית המקבילה לאפקט ההתכדרות של דג האבו-נפחא, או לאופן בו מושח עצמו זן מסוים של עש בצבעי אזהרה המדמים אותו לצרעה, נראה כי אנו באמת מצויים בפתח תקופה חדשה. תקופה בה תתנער ישראל, סוף כל סוף, מן השטרסלריזם – גרסא קיצונית של תאצ'ריזם שאבד עליו הכלח, ותתחיל לשוב לערכי הערבות ההדדית והמחויבות לכלל עליהם נבנתה.