ח"כ שלי יחימוביץ היתה אתמול אורחת חוג חיפה ופתחה בכך סדרה של מפגשים שאנו מבקשים לערוך עם אנשי רוח ופוליטיקאים במסגרת הדיון על פניה ועתידה של מפלגת העבודה בעקבות הכישלון בבחירות. למפגש אתמול בבית פינסקי בשדרות מוריה הגיעו כ-40 חברים.
שלי הגיעה בלוויית העוזרת הפרלמנטרית שלה מיכל, ופתחה את הדיון בסקירה קצרה של מצב המפלגה ושל פעילותה בכנסת. לאחר מכן ביקשה לשמוע את דברי החברים, ובסיום סיכמה את הדיון בדברי תשובה לכל אחד מהדוברים ובכמה אמירות כלליות.
בדברי הפתיחה שלה קבעה שלי כי אנו נמצאים בנקודת משבר לא פשוטה עקב תוצאות הבחירות ויותר מכך עקב כניסת המפלגה לממשלה. היא תיארה את הישיבה בממשלה כמאבק חסר תוחלת של חמשת שרי העבודה מול קוליציית ימין כלכלי ומדיני של 25 שרים. עוד אמרה כי יעד ראשון ומיידי לפעילותה הוא המאבק על התקציב וחוק ההסדרים ובעיקר בקיצוץ המסתמן של 10 מיליארד שקל מהתקציב.
החברים שביקשו להגיב לדבריה הציגו מגוון רחב של דעות ועמדות. היו שתמכו בכניסה לממשלה, היו שטענו כי היתה זו טעות בעיקר מהטעם של חוסר הגיינה פוליטית – רבים מבכירי המפלגה הודיעו במפורש כי לא ייכנסו לממשלה הזו – וגם היו חברים שהציגו עמדת ביניים, בבחינת ימים יגידו אם היתה זו טעות אם לאו.
מקצת מהדוברים, בעיקר אלו שהנושא הסוציאל דמוקרטי עמד במרכז דבריהם, טענו כי הבשילה העת לפרוש מהמפלגה ולהקים מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, ואולי אף לשלב כוחות עם מפלגות השמאל האחרות.
בדברי הסיכום שלה פירטה שלי בבהירות רבה את עמדותיה והגדירה היכן היא עומדת בכל הנושאים שהועלו בידי החברים. היא טענה כי אף שהנושא הסוציאל דמוקרטי עומד במוקד פעילותה הפרלמטרית היא אינה סבורה שנושא זה יכול להיות היחיד במצע המפלגה. היא העריכה שמפלגה שתרוץ לבחירות עם נושא זה בלבד תעבור אולי את אחוז החסימה אך לא יותר מזה. היא דחתה מכל וכל את רעיון הפילוג וטענה שמפלגת העבודה חייבת להמשיך כמפלגה ציונית, סוציאל דמוקרטית, מפוכחת בנושא הביטחוני ומתונה בנושא המדיני.
שלי הציבה קווי גבול ברורים בין מפלגת העבודה לבין המפלגות הסמוכות לה. לגבי קדימה טענה כי זו מפלגת כלום שאין לה דבר עם סוציאל דמוקרטיה וגם רעיונותיה לגבי פשרה מדינית נשמעים בלתי אמינים. לגבי חד"ש טענה כי לא יכול להיות לנו שיג ושיח עם מפלגה אנטי ציונית, ולגבי מר"צ אמרה כי אף שהגיעה ממה שהיה מחנה השלום והפגנות שלום עכשיו היא עברה תהליך של התפכחות וכעת היא אינה שוללת גישה של ניהול משבר מתמשך בהמתנה לשינוי כלשהו שיאפשר פריצת דרך בנושא הזה.
לגבי הנעשה במפלגה עצמה אמרה שלי כי יש להקפיד לשמור על הדמוקרטיה הפנימית ולהיות ערים לשינוי חוקתי או מינהלי שימנע אפשרות לחידוש פניה ושינוי דרכה על-ידי צירוף צירים חדשים לוועידה. היא טענה כי בוועידה האחרונה נשמע היטב קולם של הצעירים ושל המתנגדים לקו של ההנהגה, ואם נמשיך כולנו בעבודה הקשה של צירוף חברים חדשים ופעילות במוסדות המפלגה נוכל להגיע להישגים לשנות את פניה של המפלגה.
שלי אמרה כי היא רואה עצמה מועמדת לתפקיד יו"ר המפלגה בעתיד אך לא בסיבוב הקרוב.
ח"כ יחימוביץ' הציגה במפגש קו פעולה הרואה בחבר הכנסת קודם כל מחוקק, וכזה הנלחם על עקרונותיו בתחומים הקרובים לליבו (מצע סוציאליסטי במקרה שלה). ח"כ כזה מנסה לחוקק חוקים בתחומו וכן להשפיע על החלוקה החברתית באמצעות חוקי התקציב וההסדרים.
מה יש להגיד, הלוואי והרבה חברי הכנסת היו פועלים כך.
יש רק בעיה אחת – שיטת עבודה כזו של פרלמנטר מתאימה לקונגרס בארה"ב, בה זה מהות תפקידו. בשיטת העבודה/בחירות/מימשל בישראל, חבר כנסת הוא גם פוליטיקאי, או אולי קודם כל פוליטיקאי.
פוליטיקאי בכל דרג עוסק לא רק בחקיקה, אלא מהווה גם חלק מהמנהיגות. אלמנט כזה אם קיים אצל ח"כ יחימוביץ', הרי שהוא שולי, או נדחק לעתיד הרחוק, כפי שאף היא תיארה את מקומה ושאיפותיה.
אז נכון שאנחנו צריכים הרבה ח"כים כאלה, ונכון שהיא פרלמנטרית סופר, ונכון שהיא הגונה חרוצה וראויה.
אבל מה לעשות והיא לא מייצגת מפלגה שולית, או מפלגת אופוזיציה, אלא מפלגה בעלת פעילות קואליציונית מתמדת, עם שאיפות להנהגה.
מח"כ הנמצא במפלגה כזו, צריך לצפות ליותר במישור הפוליטי, החל ממציאת המנהיג הבא שלו/של המפלגה, וכלה בעבודה פוליטית מתמדת להביאו לראשות ההנהגה.
תשובתה לשאלה ישירה איך היא מתכוות לעשות כן, היתה "באמת שאני לא יודעת"…
והציון המשוקלל – שיפטו בעצמכם
נחשון,
ח"כ יחימוביץ' אינה רק מחוקקת נמרצת.
ראשית היא פוליטיקאית ישרה ובעלת אידיאולוגיה. למרבה הצער, מעטים הם הפוליטיקאים שניתן לומר זאת עליהם בישראל של 2009, שלא לומר במפלגת העבודה ובשאר המפלגות הגדולות.
שנית, עלינו לזכור שהיא יחסית טרייה במישור הפוליטי, ואני באופן אישי מעדיף את הראייה ארוכת הטווח שהיא רואה בה את עצמה מאשר את ה"ספרינטרים" שידעה המפלגה בשנים האחרונות, החל ממצנע וכלה באיילון – שכפי שבאו כך גם עזבו. אשמח לראות יותר פוליטיקאים שבונים את עצמם, תפקיד אחר תפקיד בכנסת ובמפלגה, מבססים להם מעגלי תומכים ואת אמון הציבור (למרות ששלי אינה "אהודה" בציבור הרחב, שכן התקשורת מתעקשת, מאינטרסים ברורים, להציגה כדמות הזויה ומגוחכת), תוך שמירה על 'ניקיון כפיים' והצגת עמדות ברורות בנושאים שונים.
ולבסוף – "מציאת מנהיג" היא לא עניין פשוט במציאות הפוליטית של היום. אני מזכיר ששלי עשתה זאת בעבר בתומכה בעמיר פרץ, תמיכה ששילמה עליה מחיר כבד. אני מכיר היטב את הגישה של אלו שממהרים להמליך שוב את עמיר להנהגת המפלגה, ואני מסכים בהחלט שהוא ראוי יותר מברק לעשות זאת (טוב, את זה ניתן לומר כמעט על כול פוליטיקאי בשמאל הישראלי). עם זאת, הטעויות הפטאליות שעשה עמיר פרץ בהזדמנות שניתנה לו דורשות ממנו הרבה מאוד עבודה קשה לפני שהוא ממהר לרוץ מחדש ולומר "הישתנתי" (מישהו אמר אהוד ברק?)
בקיצור – אני נותן לשלי ציון גבוה. אני בהחלט רוצה לראות אותה מנהיגה את המפלגה בעתיד. היה אדם אחד בקהל שקם ודיבר על חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים, ושלי היא מהיחידים שמצליחים לזכות באמון בוחריהם. בוא לא נצפה ממנה להצהיר הצהרות שלא תוכל לעמוד בהן. לפעמים צריך לדעת גם להגיד "אני לא יודע".אל תנסה לגרור אותה להפוך להיות כשאר הפולטיקאים שאנחנו כ"כ אוהבים לשנוא.
שלי יחימוביץ' היא ככל הנראה פרלמנטרית חרוצה ומוכשרת. מעבר לכך היא הוכיחה לדעתי עד היום שיקול דעת מוטעה שבמידה רבה הביא את מפלגת העבודה לבור העמוק בו היא נמצאת. כוונתי לתמיכתה באהוד ברק.
בפגישה קודמת עם חוג חיפה היא טענה שאינה מצטערת על כך ועכשיו היא מרחיקה את עצמה מהתמיכה האומללה בברק אשר כל מי שעיניו בראשו ידע כבר אז לאן תוביל.
מפלגת העבודה הייתה היום במקום אחר לגמרי עם עמי איילון בראשה ועזיבתו (המוטעית לדעתי), הייתה במידה רבה בשל יחימוביץ' והאחרים שלא תמכו בו בשום שלב ועכשיו מגלגלים עיניים לשמים ומלאים טענות כרימון (לברק ולאיילון).
מפלגה אינה נבנית רק מעבודה פרלמנטרית אלא ממנהיגות שיודעת לקבל החלטות ולזכות באמון הציבור עליהן. שלי יחימוביץ' אינה נמנית על זן המנהיגים והשגיאה המשמעותית כל כך בשיקול הדעת אינה יכולה להיות מטואטאת מתחת השטיח למרות חריצותה הפרלמנטרית.
אם נשכח זאת עתה, גם המנהיג הבא של מפלגת העבודה יהיה מאותו חומר. יחימוביץ' צריכה לדעת שעל טעויות כאלו – משלמים.
ישראל טאובר
זה קשה וכואב אבל אין ברירה אלה לומר מי שלא רוצה להיות שותף בעוד ממשלה פושעת חברתית ומדינית, צריך לפרוש ממפלגת העבודה.
עמיר פרץ היה חלש ולכן לא קיבל את משרת שר האוצר והסכים להיות שר ביטחון.
אנחנו היינו חלשים ולכן אהוד ברק הפוליטיקאי והאדם הכי פחות מוסרי בזירה הציבורית, נבחר להנהיג את מפלגת העבודה.
ברק הנהיג את מלחמת עזה בצורה ובדרך שהוא מכיר: כוח ועוד כוח והרבה אלימות.
היום אני כישראלי וכחבר מפלגת העבודה נושא באחריות למעשים האלו, אני לא מוכן להיות אחראי למעשיה הבאים של הממשלה הנוכחית, הבושה תהרוג אותי.
ישראל – תרשה לי לחלוק על דבריך. כמוך, גם אני הרשיתי לעצמי לקוות שעמי איילון יביא משב רוח רענן למפלגת העבודה. התרשמתי ממנו כאדם יסודי, אמין, רציני ובעל עמדות ראויות. התנדבתי במטה הבחירות שלו, וכמוך התאכזבתי כשהפסיד והופתעתי מאוד מתמיכתה של שלי באהוד ברק.
אולם – האם באמת מפלגת העבודה בראשותו הייתה נראית היום אחרת? מצביעי העבודה איכזבו אותי קשות בבחירה בברק, אך איילון איכזב מאוד בהתנהגותו הפוליטית מרגע זה ואילך: זמן קצר לאחר שהצהיר שאין בכוונתו לקחת חלק בממשלת אולמרט, עשה מעשה "אהוד ברקי", והתפתה למשרת שר בלי תיק. לקראת הבחירות החל לפזול לעבר מרץ, וכשזו לא הציעה לא אתנן מספק דילג לכיוון מימד, ולבסוף החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים. הייתכן שחברי הסיעה, שיצא לחלקם לעבוד עם איילון, ידעו יותר מאיתנו המצביעים, שמייחלים לכל מה שנראה כמו תקווה אך מתוודעים לבסוף לאמת המרה?
שוב, איני מסכים עם תמיכתה של יחימוביץ' בברק. היא הייתה ועדיין תמוהה בעיניי. אני רק מציע לתת לה מעט יותר קרדיט. התמיכה בברק אינה משגה פוליטי כה גדול, והוא נראה לי בטל בשישים. בכל זאת, הייתי מעדיף לראות יותר יחימוביצ'ים במפלגה מאשר מנהיגים כברק או אישים ברי חלוף כאיילון.