פניתי בשם חוג חיפה אל השר הרצוג על מנת שיסביר את תמיכתו בכניסת העבודה לממשלה. בייחוד הפניתי את תשומת לבו להתבטאויותיו הסותרות בנושא, כאשר עד יומיים לפני ההצבעה הוא פרסם באתרו את המסר:
"אל לנו לחשוש מהאפשרות שמפלגת "קדימה" תחליט גם היא בסופו של יום להיות חלק מהאופוזיציה. אנו במפלגת העבודה נוביל את האג'נדה שלנו המבוססת על המשנה הסוציאל-דמוקרטית…"
ולבסוף שינה את עמדתו. שאלתי אותו איך חברי החוג צריכים להתמודד עם שינוי עמדות מסוג, וכיצד אפשר לנהל דיון ענייני במצב כזה.
תגובתו כלשונה:
דורון שלום רב,
קיבלתי את פנייתך אלי, בעקבות החלטתי לתמוך במהלך לכניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה.
נוכח הטענות העולות ממכתבך בחרתי להשיב לך בפירוט ולהבהיר את מכלול השיקולים שעמדו נגד עיני בהחלטתי זו.
מפלגת העבודה שהיא הבית הפוליטי שלי כל חיי, משולה מבחינתי לעץ שתול על פלגי מים, המתמודד עם רוחות של תקופות ושינויים. בעיני, הדילמות הן לא של לחיות או לחדול. הדילמות הן דילמות של מציאות פוליטית משתנה שמכתיבה סדר יום.
לפני שהחלטתי לתמוך בהצטרפות לקואליציה היו לי התחבטויות ורגעים מאוד קשים. במקור כידוע, האמנתי שצריך להיות באופוזיציה. אני לא אומר את זה בציניות – הלבטים היו קשים מאוד ולא בכדי גררתי את החלטתי ואמרתי כי למנהיג מותר גם להתלבט, ובוודאי כאשר מדובר בשאלה משמעותית כל כך.
מיותר לציין, שגם מרבית חברי הוועידה התלבטו כמוני והיו שותפים לתחושותיי. תיארתי זאת כויכוח בין הראש ללב.
מבחינה אישית, הדבר הקל ביותר עבורי היה לתמוך בהליכה לאופוזיציה. הייתי מקבל מחיאות כפיים, נחשב ל"גיבור" ולא סופג מטחי ביקורת, כאילו מניעים אישיים הם שעומדים נגד עיני.
העובדה שאני נמנה עם בכירי הנהגת מפלגת העבודה, והשני ברשימתה, רק חיזקה את עוצמת ההתלבטות ומידת האחריות שנדרשתי לה במשך כל התהליך. כשמנהיג נדרש להכריע ולקבל החלטות, מצופה ממנו לראות את התמונה כולה ובעיקר את גודל האחריות שמוטלת על כתפיו להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר ובטוח יותר. במקרה כזה, מצופה ממנהיג שידחיק בסדר העדיפויות את טובתו האישית ויעדיף את טובת הכלל.
בשיחותיי הנוקבות הרבות עם אהוד ברק, בררתי איתו את טיעוניו לחשיבות המהלך ודרשתי לראות עובדות ותימוכין לכך. בהמשך, הבהרתי כי את עמדתי הסופית אגבש רק לאחר שאראה מה כולל ההסכם שיגובש, ובלחצי אף הוקם הצוות המיוחד לשם כך. ואכן, משראיתי את שורת ההישגים שהביא עופר עיני במשא ומתן בחרתי לשקול את עמדתי מחדש.
כאשר קוראים את ההסכם, מבינים את גודל האחריות ומבינים שלהסכם יש השפעה דרמתית על התנהלות הממשלה והמדינה בשנים הקרובות. ההסכם כולל עשרות סעיפים ובהם נושאים שאני כשר רווחה תובע, מזה חודשים רבים ליישמם! סעיפים הנוגעים בדיוק בליבה של תפיסת עולמי ! ראיתי לנגד עיני מצב שבו מצד אחד מושגת על ידנו חבילת צעדים חיוניים לרבים מאזרחי ישראל, שאני רואה את מצוקותיהם מול העיניים יום יום ושעה שעה. [הרי רק במחצית הראשונה של חודש מארס פוטרו כ – 20,000 בני אדם במדינה – מספר שיא!] מול זאת הנחתי – שיכול להיות שבמצב שבו לא נתמוך בהצעה, תקום בישראל ממשלה ימנית קיצונית ויתכן ועם-ישראל ישלם על כך מחיר כבד מאוד.
אגב, אני לא מאמין באמירה "אז מה, תן להם להתרסק" – זוהי לדעתי גישה חסרת אחריות לגורל המדינה.
למרות שאני יודע שמדובר בעמדה המנוגדת לחד צדדיות של התקשורת, ומודע למשמעויות הרבות שנגזרות מהחלטתי, כשהגיע רגע ההכרעה הפנימי בתוכי, בתוכי עצמי, שנבע מתוך תחושת גילוי האחריות – אמרתי שמדובר במעשה שיכול לשנות משהו לטובת המדינה. בסופו של דבר הכרעתי מתוך תחושה עמוקה פנימית שלי. קיבלתי החלטה בידיעה שהיא נגד הזרם התקשורתי והאווירה שמנסים לייצר. בעיני, הויכוח הוא ויכוח אמיתי וכואב מאוד. ישראל יכולה לקבל ממשלה שנעה למרכז, ובתוכה התפיסות והערכים שבהם אני מאמין על דברים שאנחנו נאבקים בחברה, בכלכלה, בביטחון, יזכו למשקל משמעותי מאוד.
בנאומי בועידת מפלגת העבודה מיום 24.3.09, אמרתי כי למפלגת העבודה ב- DNA שלה – יש גן של אחריות לאומית עודפת. זה בא לידי ביטוי בכך שכל אזרח במדינת ישראל היום יודע באיזה מצב נמצאת מדינת ישראל: המציאות שאפיינה את המדינה כשהקמתם את ממשלת האחדות בשנות ה- 80 – היא משחק ילדים לעומת המצב המסוכן, הרגיש והמורכב שנמצא כיום בפני מדינת ישראל ואזרחיה.
ישראל נמצאת מול שני משברים קשים מאוד, ואף אחד לא יוכל להגיד שהם לא קיימים – משבר כלכלי חמור מאוד, שהוא חלק ממשבר עולמי שבו תפיסות עולם כלכליות-חברתיות קורסות מול העיניים ועוברות שינויים דרמתיים, וזה מחייב את כל תעצומות הנפש של הכוחות השפויים במדינה; וכמובן אתגר בטחוני שלא היה כמוהו, מזה שנות דור. ושאף אחד לא יגיד לי שזה לא קיים, זה קיים מאוד. נשיא אירן, אחמיניג'אד לא תיאם איתנו את מועד חנוכת הכור הגרעיני בחודש שעבר!
למפלגה שמתיימרת לראות את טובת האדם באשר הוא – חייבת להיות אחריות עודפת. ולכן, כאשר הונחה בפנינו ההצעה להיות שותפים משפיעים לשלטון – בחרתי להצביע בעד ואני מוכן לשאת ולשלם את המחיר שנדרש עקב החלטה שאני מאמין בה, עם כל הכאב. באופן אישי, הייתי מצפה מיו"ר קדימה, ציפי לבני וחברי מפלגתה, לנהוג בשיקול דעת ומתוך אחריות ולהצטרף לקואליציה. הם שהיו צריכים להיות שם לפנינו! זה לא סוד זה שהציבור רצה לקבל ממשלת איחוד לאומית או אם תרצו "ממשלת חירום לאומית" בה שותפים הליכוד, העבודה וקדימה.
אני לא חושב שהחלטת הועידה תחסל את מפלגת העבודה. אני בטוח כי במהלך שבו אנו יושבים בממשלה נצליח לבדל עצמנו גם מהליכוד וגם מקדימה ולצאת מן המצר!
אם לא נתפלג, אם לא נביא על עצמנו שבר, אם נדע לכבד החלטות דמוקרטיות, גם אם הן קשות וכואבות – נתחזק בסופו של יום. אני עדיין מאמין שהסיעה יכולה לעבוד ביחד. אני חושב שאנחנו חבורה מצוינת של אנשים וצריך להוריד את המילה פילוג מסדר היום. אנחנו בדילמה פוליטית. התרבות הפוליטית שראינו בשבועיים האחרונים היא קשה, היא בוטה, היא כוחנית מאוד, היא חוצה הרבה מאוד קודים פנימיים שאני מקווה שייעלמו ויירגעו. מפלגת העבודה היא הבית הפוליטי שלי הרבה מאוד שנים, ואני מתכוון להמשיך ולפעול כדי ללכד את השורות. אני יודע שמנסים ללגלג על מפלגת העבודה, לחשוב שהיא סיימה את דרכה. אני לא חושב כך. אני מאמין שאם מפלגת העבודה תתנהל נכון ובאחריות אמיתית לטובת אזרחי המדינה, וגם תדע להציג זאת באור הנכון, היא גם תזכה לקרדיט הנכון.
בברכה,
ח"כ יצחק הרצוג
שר הרווחה והשירותים החברתיים.
חסרה לי בתגובה התייחסות מפורטת לגבי ההישגים שבכניסה לקואליציה. למשל בוז'י כותב "[הרי רק במחצית הראשונה של חודש מארס פוטרו כ – 20,000 בני אדם במדינה – מספר שיא!] " איך בדיוק תורם ההסכם הקואליציוני לעשרות אלפי המפוטרים במדינה? מהן אבני הדרך שמציב לעצמו בוז'י כדי לוודא שמה שהוא רוצה שיקרה בנושא זה (ובנושאים אחרים) אכן ימומש. כיצד יפעל בוז'י אם הדברים לא יתקדמו כפי שהוא מצפה ומהי אבן הדרך שאם לא יגיע אליה – יבין שהוא נכשל בתמיכתו בכניסה לאופוציזיה?
אריה
מסכים עם אריה לחלוטין… אני גם מעוניין לדעת איפה בוז'י? הוא הודיע לנו שיבוא בהקדם
https://hughaifa.wordpress.com/2009/02/24/תגובתו-של-הרצוג-למפגש-בחיפה/
ועדיין לא הגיע לחיפה…
[…] ולהצטרף לממשלה, וכמה הוצטער שקדימה לא שם. את המאמר המלא תוכלו לקרוא כאן, באתר של חוג חיפה. הנה חלק מהדברים: אני לא חושב שהחלטת […]
עכשיו אפשר לישון בשקט. מרגע שבוז'י בממשלה, אחמדינג'אד לא יעשה לנו כלום. מי יודע מה היה קורה אם אחמדינג'אד היה חונך את הכור שלו בלי שלבוז'י היה כיסא. עכשיו, כשהבוז'בוז'ון ויתר חבריו בממשלה, אפשר להתמודד עם אותו "אתגר בטחוני שלא היה כמוהו, מזה שנות דור". כי אם בוז'י לא היה עכשיו ברווחה, מי יודע איך מדינת ישראל הייתה נחלצת מהמשבר.
מעולם לא נמניתי על חסידי הרצוג והוא לא הפתיע אותי בהצטרפותו לממסד העייף והציני של המפלגה. מה שמצחיק בדבריו זה היפוך היוצרות המדהים: הפתרון הקל, לפי הרצוג, היה לשבת באופוזיציה ולהתמקד בשיקום המפלגה – הצעד הקשה היה להסכים לקבל משרת שר. לא היה קל להחליט, אבל בוז'י, גבר בגברים, בחר בדרך הקשה, עם הוולבו והלשכה, והזרקורים והבורקסים, ולא התפתה למכמני הספסלים האחוריים. רחמים על הבנאדם, פשוט נשבר הלב.
אני משתייך דווקא על אלו שסבורים שהכניסה לממשלה אינה מסמנת בהכרח אסון למפלגה, אבל בלי שום קשר לכך, אני חושב שצריך להפסיק אחת ולתמיד עם טיעונים בלתי אמינים ומגוחכים מהסוג של הרצוג.
מדבריו של הרצוב נראה כי אהדת הבוחרים או כסא בממשלה – בין שני אלה התלבט. לא טובת המדינה הייתה לנגד עיניו, ובוודאי לא טובת המפלגה.
לגבי טובת המדינה – כלל לא בטוח שממשלת ימין קיצוני, הכולל את ליברמן ואת האיחוד הלאומי, עם עלה תאנה בדמות מפלגת העבודה הוא הדבר הנכון לממשלה. נוכחותה של המפלגה בממשלת קדימה הניאו ליברלית לא הועילה כנגד בראון, ולא קידמה את התהליך המדיני. הטיעון שברק היה דרוש כשר ביטחון אינו תופס. הוא היה מנסה לתפוס את התפקיד מחוץ למפלגה אם זו לא הייתה נכנסת לממשלה, והיה מיטיב עם מפלגת העבודה בעוזבו אותה.
לגבי טובת המפלגה – זו נשארת בממשלה כבר 4 ממשלות, והיא הולכת ומצטמקת. הליכוד הגיעה למנדט אחד פחות ממפלגת העבודה בבחירות הקודמות, ישב באופוזיציה ולבסוף הגיע לראשות הממשלה חזק ומבטיח בהרבה. חבל שהרצוג וחבריו לא עשו כמותו. הדבקות בכסאות ממשיכה להוות נר לרגליהם, וכך הם ימשיכו לאבד את אמון בוחריהם גם לבחירות הבאות.
חבל.