הרהורים על המצב / רמי ויטנברג

ראשית: גילוי נאות:

 

אינני אוהב את החרדים בקרבנו, את חובשי השחורים, את המשיחיים, הקנאים החולמים על ארץ ישראל הגדולה.

אינני אוהב את ליברמן (אולי יותר מתאים לומר שאני חושש ממנו).

אני חושב שביבי הוא רובוטריק שמידי פעם משנים לו את ה Set up ואז הוא- פעם אומר דברי טעם (לדעתי הוא המסביר הטוב ביותר של המדינה מאז אבא אבן), וברב המקרים הכיוונון שלו משתבש ואז, או שהוא אומר דיברי איוולת או, כמו בתקופה האחרונה, אינו אומר דבר. (ייתכן והבטריות זלגו).

אני חושב שפואד ומופז אנשים שמוטב היה אילו היו עובדים בגינת ביתם ולא שעות נוספות בשירות הציבורי.

 

אני גם חושב שרוב הנציגים הפרלמנטרים של האזרחים הערביים הם תמונת ראי של הפוליטיקאים שהזכרתי לעיל. הם משרתים את עצמם בלבד ולא תורמים דבר וחצי דבר לאוכלוסייה אותה הם אמורים לייצג.

 

מהנ"ל, כך אני מקווה, יובן שאינני קנאי הנוטה בצורה ברורה לצד אחד, אלא המנסה לתעל עצמו וכמה מחבריו לנסות להבין ולחשוב (לכל מי שמוכן להקשיב) כיצד ניתן לחיות ביחד בשטח זניח של 25000 קמ"ר שלנו.

 

לפני שאנו פותרים את "שתי מדינות לשני עמים" רצוי שנפתור את "מדינה לכל אזרחיה".

המדינה שלנו באה, מאז ומתמיד, בטענה לאזרחיה הערבים על חוסר נאמנות והם מצידם לא משתלבים מספיק בחיי היום- יום, בקהילה ותורמים את שלהם למרות שיש להם הרבה מה לתרום.

 

מדינת ישראל, כריבון, הייתה צריכה להשקיע מראש, במגזר הערבי, את אותם סכומים שהיא משקיעה במגזר היהודי. להשקיע, כי זו חובת הריבון, מבלי לדרוש, לפחות בהתחלה, (קרא לזה אפלייה מתקנת) כל תקבול.

האזרחים הערבים, לאחר שיפנימו כי הם לא מקופחים, פחות או יותר, לעומת אחיהם היהודים, יבואו מרצונם ויציעו להשתלב יותר בחיים היומיים.

ממשלות ישראל לדורותיהן, במודע כנראה, לא הכילו את השפה הערבית כשפת לימוד חובה הן בבית הספר היסודי והן בעל יסודי- בדיוק כמו השפה האנגלית. הכוונה בעיקר לערבית מדוברת. ידיעת השפה הערבית הייתה מהווה גשר להבנה בינינו האזרחים. הייתה נותנת לצד אחד להבין את התחושות היום יומיות- הבנאליות, הצרכים והמאוויים של הצד השני.

ישנם אלפי ערבים אקדמאים בישראל המתפרנסים מעבודות דחק שאינן דורשות כל השכלה, שהיו יכולים לעסוק בהוראת הערבית. האם הפוליטיקאים שלנו כה מטומטמים (או תחמנים) שאינם מבינים משוואה כה פשוטה של קודם-כל תן ואחר-כך קח?.

 

האזרחים הערבים, הנטמעים יותר ויותר בקהילה הישראלית ישמשו ראש גשר ומתווכים בעלי אינטרסים בינינו ובין שכנינו. ומכאן (היריעה אינה מספקת לפרט) אפשר היה לעבור ל"שתי מדינות לשני עמים". אנו בפיגור כה רב עם הטיפול באזרחינו הערבים שיתכן, מפאת דוחק הזמן, שיש לטפל באינטנסיביות בשני הנושאים במקביל.

 

שאלה: מי הריבון (המקביל לממשלה שלנו) בשטחי הגדה ובעזה?

 

נעזוב לרגע את ההתנחלויות. ברור שהם התרמית הגדולה ביותר של כל ממשלות ישראל, מאז מלחמת ששת הימים. נעזוב את ההיסטוריה לפני 48, באם נתחיל עם זה, נוכל להמשיך לדבר עוד דור או שניים, תוך הקזת דם. אני כישראלי רוצה לדבר עם הצד השני, אבל אם מי לכל הרוחות?

 

כמה רעיונות למחשבה:

נתחיל מהחמאס.

תהדייה שמהדייה (רבאק- ופה אני עובר לקטע המעצבן). אמנת החמאס (קראתי את כולה) , כמו נטורי הקרתא שלנו (הם מחכים למשיח- לגאולה), מכירה אך ורק במולדת וקרקע ערבית. אנחנו זמניים כאן. לכן התהדייה. הפוגה קצרה, שנה שנתיים ומה אחר כך ?

אני לא רוצה, כרגע, שלום. זו מילה לא רלוונטית ב 20-30 שנים הבאות.

אני רוצה הכרה הדדית מבלי להתארח אחד אצל השני.

האם החמאס יכירו בי ?

 

עכשיו למרקם האנושי בחברה הערבית ואני מתמקד רק במספר תופעות אופייניות.

האם אפשרי שהערבים יהיו מסוגלים לפתח ביקורת עצמית?. האם קורה שהם (ורק בדלתיים סגורות) מדברים ביניהם ואומרים לעצמם: תראו מה הישראלים האלה השיגו ב 60 שנה ומה אנחנו עשינו בפרק זמן זה?.

האם יכל להיות מצב שמישהו ויותר טוב מישהם, יבואו בטענות אל עצמם- כל עמי המזרח התיכון, וישאל מדוע לעזאזל לא הצלחנו ב 60 שנה להגיע למשהו וכל המשאבינו (שלא היו) הופנו רק להחזרת האדמות הכבושות (בלי מרכאות)? מדוע, לפני מלחמת ששת הימים לא היה פיתוח בגדה?

האם יתכן שרמת החיים בגדה אחרי ששת הימים, עלתה משמעותית כתוצאה מהחיכוך איתנו- הישראלים?

האם יכול להיות מצב סופר היפוטתי שהחיבור בין הישראלים לערביי הגדה יכל היה לגרום לשילוב של כח עבודה שלהם בישראל והעברת ידע מישראל לגדה, העלאת רמת חיים, העלאת רמת ההשכלה, חיסול העוני המחפיר בגדה וכו…

מדוע זה לא נעשה ?  רק בגלל שאנו הכובשים לא נתנו לזה לקרות או שיש משהו מוטמע בהם שעוצר התפתחות ברוב שטחי החיים?

 

האיסלם הקיצוני (ובכדי להיות ברור יותר נקרא לו אל- קאידה).

האם אפשרי שברגע שתהיינה שתי מדינות לשני עמים, אל- קאידה ושות' יחזרו למחבואם וחלאס? אני סבור שלא!

החמאס עדיין לא אל-קאידה אבל, בכל הקשור לישראל, אין הבדל ביניהם.

.

דרך אגב, נזכרתי (לא רצף מחשבתי) האמריקנים רצו להקים דמוקרטייה בעיראק. איזו בדיחה עצובה.

לאוריאנה פלאצ'י (עיתונאית איטלקיה שהלכה לעולמה לפני כשנתיים) יש (וגם לי) בעייה עצומה עם פלישת המוסלמים לאירופה. הם נודדים למערב, לא כאיסלמנים (על משקל הצלבנים) הרוצים להפיץ את האיסלם אלא כאנשים מאוכלוסיות עניות, פרימיטיביות, מדוכאות הנמשכים כזבובים אל האור, אל מקומות בהן יוכלו להתקיים ולשמור על צלם אנוש. הבעייה מתחילה שמהרגע הראשון, בגלל מנטליות שונה באופן קיצוני, הם מקבלים את הכנסת האורחים המערבית כ"מגיע להם" ואז בונים מסגדים ומטיפים למען האיסלם והליכה אחרי אללה ונגד ה"כופרים" אלו שקבלו אותם בביתם.

 

עכשיו – למדינה שבדרך.

מדינה על שטח של חמישית ממדינת ישראל.

יש לה שני איזורים, מערב (עזה) ומזרח ללא חיבור יבשתי ביניהם.

במערב שולט (כרגע) החמאס שיהפוך, באם ישאר בשלטון, את עזה לאיזור איסלאמי קיצוני.

(כאן המקום להזכיר כיצד סאדת סובב את בגין שברוב קנאותו וסיכלותו, הסכים לקבל את הרצועה).

במזרח – הפתח. המזרח מלא, בעוונותינו, בגושי התיישבות.

מי יהיו מוסדות השלטון?, מי ישלוט? בחירות דמוקרטיות בעזה, אשרי המאמין?

האם אנו הישראלים היהודים מסוגלים להגיע להבנות על פינוי הגושים? לא נראה לי.

יהיו פנויי מאחזים, יישובים קטנים אבל לא גושים.

כיצד יראו גבולות מדינת פלסטין שהרוב מייחל להקמתה? ציור אבסטרקטי הוא הרבה יותר ברור לעומת המתווה המסובך של גבול מדינת פלסטין. בכל זאת ולמרות הקושי העצום, אני מאמין שיש צורך בהקמת אוטונומיה לה יהיו ממשל וחוקים משלה. כיצד תתנהל האוטונומייה מערב ומזרח? קשה לשער.