אני לא אצביע למפלגת העבודה בבחירות הבאות מכמה סיבות / אמיר גור

במחנה

יושב לו חבר סיעת העבודה על הבמה ומחייך לעצמו. מולו שורות של צעירים לובשים חולצות אחידות יותר או פחות ומאחוריהם פעילים ותיקים. ההצגה מתנהלת והשיירה עוברת והוא יודע שאף אחד מן היושבים באולם לא משנים שום דבר, וגם התוצאה לא תשנה דבר – הרי הם באותו המחנה. זה לא משנה מה הם יגידו, יחליטו, יעשו, ייקחו, יתנו, ישריינו, ישנו, יוסיפו, יגרעו, יכנסו או שלא יכנסו. הם האנשים הנכונים. אנשי מפלגת תנועת העבודה ומי שעוזב הוא עריק.
תיאור זה של מערכת יחסים בין חבר מפלגה ובוחריה לבין חברי סיעתה ונבחריה הוא תיאור של מערכת היחסים הרווחת בכמה מפלגות בארץ וביניהן תנועת העבודה. לא מזמן נערך כנס בו עמי איילון הודיע על כוונתו לעזוב את המפלגה ועלו קריאות בסגנון 'אל תעזוב את הבית'. ובכן זה לא בית, זו מפלגה. אני לא מצליח להבין מדוע יש אנשים המאמינים שמפלגה יכולה להשתנות אם אין קשר בין הבחירות הפוליטיות שהיא עושה לבין התמיכה שהיא מקבלת. אנשים המציעים שעלי להצביע למפלגת העבודה מתוך 'נוסטלגיה' לוקים לדעתי בהבנה הבסיסית של מהי דמוקרטיה. באופן הזה ניתן להכניס תחת שם ה'עבודה' כמעט כל מסר ופעולה אפשריים. להוסיף מאחזים, להוסיף מחסומים, להפריט שירותים ועוד… כאשר הסמל הוא התוכן, התוכן הוא כלום. 'העבודה' היא סמל עשיר מבחינה היסטורית אך בימינו מנוצל בציניות ובאכזריות למטרות שונות ומשונות. אילו היינו דנים בכדורגל הייתי אומר לכם שלא עוזבים את הקבוצה גם כשהיא יורדת ליגה. אבל מפלגה היא לא קבוצת כדורגל והקשר אוהד-מפלגה אינו ראוי. זה הקשר שמבקשים מאיתנו ליצור עם מפלגת העבודה כאשר מדברים איתנו על נוסטלגיה. ואפילו בכדורגל אילו הייתם מכירים את הפועל ירושלים (כפי שהכרתי במקרה משיחה באוטובוס) הייתם מבינים מה שאוהדיה הבינו ממזמן – כשהקבוצה מתנהלת באופן לא ראוי יש לעזוב אותה. קל וחומר בנוגע למפלגות.

ברצוני להציע מודל אחר למערכת היחסים בוחר-מפלגה המבוסס על עסקה. בבסיס העסקה צריך להיות מצע אידיאולוגי ואופרטיבי המוגדר בתחום המתאים לבוחר (על התחום להיות רחב מספיק כדי שדי בוחרים יוכלו לחסות תחתיו מצד אחד ולא רחב מידי – מפני שאז לא יגיד כלום). בנוסף הבוחר יוכל להשתתף ולהביע את דעתו בנושאים שונים העומדים על הפרק ויהיה בקשר ישיר עם נבחריו. הבא נקרא למודל זה 'שיתופי'. מודל זה לא קיים במפלגת העבודה. מודל זה לא ממש קיים במפלגות בארץ. זה יותר קל ליישום מכפי הנראה בזכות האינטרנט וזה ראוי ליישום משום שאנחנו לא טיפשים ויש לדברים שאנחנו חושבים משמעות ומן הראוי שנוכל להביע אותם. התקשורת המסורתית (קרי עיתונים וטלוויזיה) נמצאת היום בבעלויות פרטיות שונות ועושה בנו כבשלהם על ידי הבחירה – על מה ואיך לדווח. אין ברירה בעיני אלא ליצור אפיקי תקשורת חדשים, עצמאיים, מתוך עצמנו ובעבורנו, בינינו לבין נבחרנו. מספיק לפתוח את אתר מפלגת העבודה כדי לראות מה כוונותיה בעניין. בנוסף צריך שיהיה ברור שכאשר יש עסקה ביני למפלגה ברור לה שכאשר היא תפר את העסקה אני אעזוב אותה. זהו מנגנון המחייב את הנבחרים לשקול את צעדיהם לא מתוך חשש אלא מתוך הבנה שאם יחרגו באופן לא סביר לא ימצא מי שיבוא אחריהם והם יוקעו מהמפלגה או לחילופין המפלגה תחפש לה תומכים חדשים או תתפרק. דבר המבטיח שהפכפכות שכזו בכל מקרה לא תעשה בהיסח דעת אלא מתוך שקילה ושיקוף. מי שמסכים עם חזון זה וחושב שהוא ישים במפלגת העבודה מוזמן לפנות אלי אישית להסבר מדוע הוא טועה ומטעה. על מנת שלא להכביד על המאמר יתר על המידה רק אציין שאם צריך 'רק' 40,000 פקודים הרי שאיתן כבל כבר גרע אותם באופן חד צדדי, ואם צריך 'רק' 120 חתימות אז איתן כבל כבר עשה מ350 חתימות נייר טואלט – מי שאוהב לעבוד מול הסיכויים האלו שיהיה לו בהצלחה והמלצתי אליו שיפסיק לראות סרטים אמריקאיים.
בקיצור – הגיעה הזמן לפרק את המחנות ולהתחיל להקים מפלגות.

תקווה, רומנטיקה וריאליזם.

לכל אלו המחזיקים בתקווה שמפלגת העבודה עשויה להשתנות (ולא בונים על נס משמיים) יש לי רק נקודה אחת למחשבה בעבורכם. אנחנו פעילים מן השורה, אבל רובינו לא ניהלנו מערכות מורכבות כגון השייטת והשב"כ וכן לא היינו בכירים במפלגת העבודה. דברים שרואים משם לא רואים מכאן ונראה לי שראוי שנלמד מעט ענווה. אם עמי איילון אומר שמפלגת העבודה לא יכולה להשתנות מתוך מצב העניינים כיום אז מן הראוי שנאמין לו. אם לא נאמין אז לפחות כדאי שנעלה כמה נימוקים חזקים לטובתנו ואלו צריכים להיות מעבר לרומנטיקה ולנוסטלגיה.
 
נכון שבהקמת גוף חדש כרוך סיכון רב.
ולכן עכשיו אני מציע שנבחן את הרעיון מנקודה ראות אסטרטגית פוליטית.

במפה הפוליטית כיום יש בפני המצביע ה'שמאלני' מספר אפשרויות:
שמאלה ממרצ – שם אין מפלגות רלבנטיות לשמאל הציוני.
מרצ – המתוייגת כשמאלית מידי ובאופן מסורתי אינה מפלגת שלטון אלא מפלגת נישה. לכן אינה מועמדת מתאימה לדעתי לרוב השמאל.
העבודה – שאינה ראויה מכל בחינה לכל קול.
קדימה – שהינה גיבוב של אנשים (חלקם טובים וראויים) אך אינה מפלגה, חסרה מצע או אמירה ברורה מעבר לאמירה – אנחנו רוצים לשלוט.
הליכוד – אולי יש מצביעי שמאל הרואים את הליכוד מספיק מרכז (שייבושם להם).
ימינה מן הליכוד – אהמ…

אני אבחן מבחינה אסטרטגית שתי מטרות, את שתיהן נבחן לפי המקרה הטוב ביותר והמקרה הרע ביותר:

1. המטרה: למנוע מביבי להיות ראש ממשלה.
איך? להצביע לקדימה (ברור שלעבודה אין סיכוי להיות המפלגה הגדולה ביותר כך שרק קדימה אפשרית)
תרחיש חיובי קיצוני – קדימה היא מפלגת השלטון, ציפי לבני היא ראש הממשלה. משמאל יש את העבודה ומרצ (נניח 15 מנדטים), מימין הליכוד והימין (נניח 45 מנדטים). אם הבחירה נראית לכם קשה אל תשכחו שאהוד ברק כבר התחייב להיכנס לממשלה. אז מה יש לנו? ממשלת ימין, מפלגת שלטון נטולת זהות, העבודה בקואליציה ומשמאל יש רק את מרצ.
מה יש לעשות? לחכות לבחירות הבאות ולקוות שיקרה נס במפלגת העבודה או שאז יקום גוף שמאל ראוי.
תרחיש שלילי קיצוני – הכל אותו הדבר רק שביבי ראש ממשלה והליכוד גדול מקדימה.

2. המטרה: ליצור אלטרנטיבה שמאלית לשלטון.
איך? ליצור גוף שמאל חדש הבנוי באופן נכון ומקבל לתוכו בני אדם ולאו דווקא פוליטיקאים.
תרחיש חיובי קיצוני – יש לגוף החדש שלנו ארבעה מנדטים (אני מאמין שזו אופטימיות אך זהירה).
הרכב הממשלה כמו בשני התרחישים הקודמים אלא שעכשיו יש גוף קטן אמנם, אך קיים באופוזיציה היוצר אלטרנטיבה שמאלית לקואליציה הימנית. זאת באמצעות מעקב אחר פעילות הממשלה, ביקורת, קשר עם השטח, חקיקה וכו'…
תרחיש שלילי קיצוני – לגוף שמוקם אין מנדטים. טוב אז עכשיו אנחנו בתרחיש הכי טוב שיכל לנבוע מהמטרה הראשונה, אלא שהפעם כבר התחלנו לבנות תשתית. מי שחושב שיהיה אפשר לבנות תשתית כזאת אחרי הבחירות הוזה בעיני. אל תשכחו שאנחנו כבר מורגלים שנים רבות בכך שאזרחות היא הליכה לקלפי פעם בכמה שנים (גם על זה יש אזרחים שיגידו שזו מעורבות יתר) ולא סביר שניתן יהיה לדבר אל הציבור שלא בתקופת בחירות. כך שאם לא ניצור תשתית כזו עכשיו אז נצטרך לחכות כמה שנים לפחות.

אין לי ספק שלטווח הקצר המטרה השנייה אינה רלוונטית, אבל לטווח המעט יותר רחוק היא הראויה, השקולה וההגיונית.

לסיכום:
האלטרנטיבה לא תיווצר מעצמה, אני משתוקק להזדמנות הזו כבר זמן רב. עכשיו יש לנו אפשרות להתחיל וליצור לנו פוליטיקה אחרת עם אדם בעל משקל (ולא עם עצמי בסלון), זה לא יהיה קל, זה לא יהיה מחר אבל בעוד חמש שנים אין לי ספק שנתחיל לקטוף פירות ואז גם הטוקבקיסט החביב מלמעלה יעדיף בחירה קיימת מתקווה כוזבת. חבל להמשיך לאסוף חתימות, מתו כבר מספיק עצים בדרום אמריקה בשביל מפלגת העבודה. הגיע הזמן להתקדם הלאה.

שיהיה לנו בהצלחה
שלכם
אמיר גור