במחנה
יושב לו חבר סיעת העבודה על הבמה ומחייך לעצמו. מולו שורות של צעירים לובשים חולצות אחידות יותר או פחות ומאחוריהם פעילים ותיקים. ההצגה מתנהלת והשיירה עוברת והוא יודע שאף אחד מן היושבים באולם לא משנים שום דבר, וגם התוצאה לא תשנה דבר – הרי הם באותו המחנה. זה לא משנה מה הם יגידו, יחליטו, יעשו, ייקחו, יתנו, ישריינו, ישנו, יוסיפו, יגרעו, יכנסו או שלא יכנסו. הם האנשים הנכונים. אנשי מפלגת תנועת העבודה ומי שעוזב הוא עריק.
תיאור זה של מערכת יחסים בין חבר מפלגה ובוחריה לבין חברי סיעתה ונבחריה הוא תיאור של מערכת היחסים הרווחת בכמה מפלגות בארץ וביניהן תנועת העבודה. לא מזמן נערך כנס בו עמי איילון הודיע על כוונתו לעזוב את המפלגה ועלו קריאות בסגנון 'אל תעזוב את הבית'. ובכן זה לא בית, זו מפלגה. אני לא מצליח להבין מדוע יש אנשים המאמינים שמפלגה יכולה להשתנות אם אין קשר בין הבחירות הפוליטיות שהיא עושה לבין התמיכה שהיא מקבלת. אנשים המציעים שעלי להצביע למפלגת העבודה מתוך 'נוסטלגיה' לוקים לדעתי בהבנה הבסיסית של מהי דמוקרטיה. באופן הזה ניתן להכניס תחת שם ה'עבודה' כמעט כל מסר ופעולה אפשריים. להוסיף מאחזים, להוסיף מחסומים, להפריט שירותים ועוד… כאשר הסמל הוא התוכן, התוכן הוא כלום. 'העבודה' היא סמל עשיר מבחינה היסטורית אך בימינו מנוצל בציניות ובאכזריות למטרות שונות ומשונות. אילו היינו דנים בכדורגל הייתי אומר לכם שלא עוזבים את הקבוצה גם כשהיא יורדת ליגה. אבל מפלגה היא לא קבוצת כדורגל והקשר אוהד-מפלגה אינו ראוי. זה הקשר שמבקשים מאיתנו ליצור עם מפלגת העבודה כאשר מדברים איתנו על נוסטלגיה. ואפילו בכדורגל אילו הייתם מכירים את הפועל ירושלים (כפי שהכרתי במקרה משיחה באוטובוס) הייתם מבינים מה שאוהדיה הבינו ממזמן – כשהקבוצה מתנהלת באופן לא ראוי יש לעזוב אותה. קל וחומר בנוגע למפלגות.
hughaifa.wordpress.com 