איך הצלחנו לשריין את פואד פה אחד / נורית פגי

יריית הפתיחה לקראת ועידת המפלגה נורתה בצורת אי-מייל לפני שלושה ימים. נתבקשתי על ידי המשמרת הצעירה לחתום על דרישה להצבעה חשאית בכל הנוגע לשיריונים פרסונליים. השמועות בדבר הנסיון לשריין לפואד מקום שישי ברשימה נלחשו זה מכבר במסדרונות המפלגה, ובנושא זה הסכמתי עם הצעירים: אין מקום לשיריונים. מתוך תחושת הזדהות ניסיתי להתקשר לכמה מחברי הועידה בחיפה כדי שיחתמו גם הם, אבל התגובה הראשונה שקיבלתי גרמה לי להבין משהו שכנראה סירבתי להבין עד עתה :

"אני דווקא בעד לשריין לפואד מקום ברשימה", אמר לי הראשון שהתקשרתי אליו. "פואד היה היחידי שעזר לי באופן אישי כשהייתי צריך פעם עזרה, ועכשיו הגיע הזמן שאחזיר לו טובה". "עזר לי אישית?!" אני תוהה, "ממתי המרחב הציבורי הפך להיות קנין פרטי? ממתי הכל זה ענין של אינטרסים אישיים?"

נרגשת מגודל המעמד – זוהי הועידה הראשונה שלי – החלטתי שהוא לא יקלקל לי את מצב הרוח, ושאלתי את אחד "הזקנים" אם בכוונתו לבוא לועידה. "השתגעתי?", הוא עונה. "אין לי מה לעשות? לבזבז זמן וכסף על הצגה מכורה מראש?".

לא יתכן שהוא צודק, אמרתי ביני לביני. הרי נלחמנו כל כך קשה כדי להגיע לועידה ולהשמיע את קולנו. בתקווה אני עולה בשעת צהריים על הרכבת היוצאת מחיפה. יום חמישי היום, הרכבת מלאה מפה לפה, דוחק וצפיפות במעברים, בקושי יש מקום עמידה. עוד מעט ישבו אנשים על הגג ונראה כמו הודו, חשבתי, ונזכרתי במצע הסוציאל דמוקרטי שחברי חוג חיפה עזרו לנסח לקראת הבחירות המקומיות, ובחשיבותו של הסעיף הנוגע לתחבורה ציבורית נאותה.

הגעתי ללשכתו של עמי אילון יחד עם עוד כארבעים פעילים מכל רחבי הארץ. כמה חברים ניגשו אלי וברכו אותי על פעילותו של חוג חיפה. "ממש מלאכת קודש", אמר אחד, ואני התמלאתי שמחה גדולה.

התכנסנו לקבלת הסברים על הנושאים עליהם תדון ועידת המפלגה, אבל ריח משבר חריף עלה באויר. יש נסיון להעלות בועידה הצעות לשינוי חוקת המפלגה, בניגוד להבנות שהיו קודם לכן עם איתן כבל, מזכיר המפלגה. ביניהן הצעה לביטול הפניה למוסד לבירור עתירות, וביטול האפשרות להצבעה חשאית בועידה. עמי כועס. מעולם לא ראיתי אותו כך. הוא מספר שזה עתה חזר מאירופה ובניגוד להתרגשות העולמית מן הבחירה באובמה, הוא חוזר לועידה שתהליכי ההתרעננות וההתחדשות שבה הם ההפך המוחלט.

עמי מספר באורח נוגע ללב על אביו, איש קיבוץ מעגן, שהיה חבר ועידת המפלגה מטעם הקיבוץ. אז, בימים ההם, היו נערכים לועידה כמה חודשים מראש והיו דיונים בקיבוץ עד השעות הקטנות של הלילה על הנושאים העומדים ברומו של עולם. אני זוכר, אמר עמי, כיצד ביום הועידה היה אבי לובש חולצה לבנה ועולה על האוטובוס לעפולה. הוא היה צריך לנסוע חצי יום ולהחליף שלושה אוטובוסים כדי להגיע לועידה, אבל אז, בימים ההם, זה היה יום חג אמיתי. ואילו היום מודיעים לך שלושה ימים לפני כינוס הועידה על קיומה, כשלאף אחד לא ברור באמת מה יהיה על סדר יומה.

החלטנו ללכת ביחד לועידה המתקיימת באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב הסמוכה ללשכתו של עמי. אריק חשין, הנציג השני של חוג חיפה בועידה, הגיע והצטרף אלי. צירי הועידה התגודדו קבוצות קבוצות לפני הכניסה לאולם כשחברי הכנסת של הסיעה עוברים מקבוצה לקבוצה, לוחצים ידיים ומחליפים כמה מילים. מיכל, העוזרת של שלי יחימוביץ', הגיעה אלי כדי לומר שלום ולספר ששלי מאוד לא מרוצה מהמתרחש בועידה. הרי גם היא נגד שיריונים…

שלומי, העוזר של עמי, הגיע כדי לדווח שהסעיפים הבעייתים הוסרו מסדר היום, ואנו נכנסים לאולם המתמלא באיטיות בכ-800 איש. לפנינו, על הבמה, שלט ענק בכחול כהה עליו לוגו "העבודה" בגדול, ומסביבו – אין סוף לוגואים קטנים של "העבודה" המנסים למלא בכל כוחם את החלל הריק.

אנחנו מתיישבים במרכז האולם, קרוב לבמה, ומצטרפת אלינו קבוצת צעירים נרגשת ונלהבת, לבושה חולצות לבנות ועליהן הסמל של תא אופק, תא הסטודנטים ברוח ערכי תנועת העבודה של אוניברסיטת ירושלים. לרגע אחד, נדמה היה לי שאני רואה את צעירי דגניה וכנרת מן הימים ההם. אולי בגלל הזקנים המעטרים את פני חלקם, אולי בגלל החולצות הלבנות, ואולי בגלל הלהט בעיניים. מדי פעם הם מנופפים אגרופים כלפי הבמה וצועקים: "בלי שיריונים, בלי שיריונים!"

הועידה נפתחת עם טקס זכרון למותו של יצחק רבין. על שני מסכים, משני צידי הבמה, מצגת תמונות מן העבר הרחוק והקרוב, רבין עם יגאל אלון בפלמ"ח, רבין עם ראשי מפלגת העבודה, רבין עם חוסיין, עם קלינטון באוסלו, ואפילו תמונה אחת (איך אפשר בלעדיה?) של רבין עם אהוד ברק. מצגת הצובטת את הלב למראה שנותיו – ושנותינו הראשונות והתמימות, והעומדת בסתירה גמורה לכל מה שמתרחש סביבנו. שתי נערות שרות מתחת לתמונתו הענקית של רבין הסב "אין לי ארץ אחרת", ומירי אלוני מופיעה, על רקע תמונות מן הכיכר של היום ההוא, עם שיר השלום.

לאחר הפסקה קצרה עולה כבל לבמה ומבקש לאשר את שינוי תקנון הועידה בהרמת יד. צעירי תא אופק יחד איתנו עושים מהומה, וכבל מנסה להרגיע את הרוחות: "זה רק תיקון טכני", הוא קורא, אבל מי מאמין לו? אנחנו מתנגדים לשינוי התקנון, אבל רוב האולם מרים יד בעד. אני מתחילה להפנים את יחסי הכוחות ומבינה ששינוי לא יקרה היום, אבל עדיין מקננת בי התקווה שנושא השיריונים לא יעבור.

שלום שמחון, יו"ר ועדת הצירופים, עולה לבמה ומקריא רשימה ארוכה של כ-300 שמות של נבחרים בתוקף תפקידם (מזכירי סניפים, מחוזות, נבחרי הסתדרות וכדומה). הוא מודיע שכל שאר הצירופים (כ-500 איש) ידונו לאחר הבחירות. מישהו מתפרץ בכוח, דרך הסדרנים, לקצה הימני של הבמה וצועק: "מחטפים… גניבות…". אנשי התקשורת, הנמצאים דווקא בקצה השמאלי של הבמה, מסתערים לעברו על מצלמותיהם הכבדות, כשהם דורכים האחד על השני, כמוצאי שלל רב. כבל מנסה להרגיע את האיש וצועק במקרופון: "יהיה בסדר, נטפל בענין". אחרי שהאיש מורד מן הבמה מכריז כבל: "ועידת המפלגה יצאה לדרך".

כבל מודיע על סדר היום של הועידה. ראשית נאומים, אחר כך הצבעה על שיריונים. כבל מודיע על הקמת ועדת בחירות לפריימריס (צעקות מהקהל שצריך לשים בועדת הבחירות נציג ערבי), ועל ניהול הבחירות שיעשה כנראה אופן ממוחשב. כבל מודיע גם שלא תהיה הודעה לבוחר בדואר על קיום הפריימריס כפי שהיה נהוג עד עתה. אנחנו צועקים שזאת שערוריה, אבל כמובן שקולנו לא נשמע.

לאחר מכן עולה ברק על הבמה עם נאום בחירות מרשים. ברק מספר שהלקח שלמד מדמותו של רבין הוא שמנהיג אמיתי חייב שיהיה לו האומץ להחליט והכוח לבצע, שיהיה לו מצפן פנימי ולא שבשבת, שיוכל להתוות דרך ויעדים. "אנחנו עומדים בפני בחירות גורליות" אומר ברק, "ואין לישראל זמן לבזבז על משחקי תדמית חלולים. מפלגת העבודה מביאה נבחרת ראויה יותר מהליכוד וקדימה, ולכן – זה הזמן לעבודה!"

ברק אומר שאנחנו עומדים בפני קשת איומים רחבה, ולמרות כוחנו יש לשקול אותם בכובד ראש. מולם מציבה מפלגת העבודה תוכנית להסדר איזורי כולל, ובו פרוייקטים כלכליים, תיירותיים, ומפעלי התפלת מים. בתחום הכלכלי דורשת העבודה שילוב בין צמיחה וסולידריות חברתית, והרחבת ההשקעות בחינוך גם במחיר הרחבת תקרת ההוצאה. "הקפיטליזם הקיצוני פשט את הרגל," מכריז ברק, "ויש לשים רשת בטחון לקופות הפנסיה והגמל, להושיט יד לחלשים, למשפחות החד-הוריות ולגמלאים."

בעולם של ריאליטי, מוסיף ברק, מיטשטש השיח הציבורי על עתידנו. דרכו של הימין וביבי מנותקת מהמציאות ומובילה לעימות עם העולם החופשי והאיזור כולו. תחת הנהגת הליכוד תתרסק החברה הישראלית, כפי שהיה בעבר כשהליכוד הוביל את המדינה. ואילו קדימה – יש לה זהות מטושטשת וחצויה. "בין קדימה למחנה השלום", אומר ברק, "אין דבר וחצי דבר." מה הביאה קדימה בשלוש שנות שלטונה, הוא שואל, אם לא מלחמה ופרשיות שחיתות… "העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית," מכריז ברק, "כזאת היינו וכך נשאר. הליכוד לא מתכוון וקדימה לא יכולה, וזה הזמן לעבודה!"

לאחר נאומו של ברק חוזר כבל לקידמת הבמה ומקריא לפני הועידה את רשימת השיריונים לכנסת (ראו נספח) . צעירי תא אופק נעמדים וצועקים שוב ושוב: "בלי שיריונים, בלי שיריונים!" אריק נעמד גם הוא ומחריש את אזני בשאגות קרב. כבל צועק במיקרופון: "זה יום של אחדות, ולא ניתן יד להשתוללות." בעוד 3 חודשים יש בחירות ואפשר לתקוף את התנהלות המפלגה, הוא מוסיף, אבל כעת עלינו לשלב ידיים כדי להוציא את התוצאה הטובה ביותר למפלגה.

פרץ עולה לבמה, ושורות שלמות של פעילים היושבים מאחורי מוחאות כפיים בקצב: "א-מיר, א-מיר, א-מיר…". מי שאוהב את המפלגה וחרד לעתידה של המדינה, הוא אומר בחגיגיות, צריך לסייע. "קיבלת מפלגה על מגש של כסף", הוא פונה לברק. "היו לך 19 מנדטים שעשית בהם כבשלך. איש לא הפריע לך. גובית בכל מהלך ומהלך. אבל – משהו מוזר מתרחש כאן," הוא מוסיף. "יש לנו נבחרת מצויינת ואידיאולוגיה נהדרת, ובכל זאת משהו עמוק ורחב חוסם את החיבור ביננו לבין הציבור. בבחירות הקודמות התמודדנו מול קדימה והליכוד והצלחנו לשמור על כוחנו. כעת אנחנו כמו ספינה בלב ים ובתוך סערה. אין לאן ללכת וצריך להגיע ביחד אל החוף. אין לי כל כוונה לרקוד ריקודי מלחמה" הוא שב ופונה לברק, "כי הספינה עלולה לטבוע. העבר ביננו אינו מזהיר, יתכן שעשיתי טעויות וגם אתה, אבל שנינו כאן באותו אולם ועכשיו זה חייב להגמר. (ברקע מקהלה מחרישת אוזניים: "א-מיר, א-מיר, א-מיר"). בואו נלך לציבור לאחר שנחדד מסרים וננצח!"

אחריו עולה לבמה מעיין אמודאי, יו"ר המשמרת הצעירה. אמיר פרץ הוכיח בגרות, הוא אומר, ושיש למפלגה עתיד. בואו נשקם את אמון הציבור, הוא מוסיף, ונהיה אופוזיציה לוחמת. מעיין מודיע שהמשמרת הצעירה אספה 350 חתימות בעד הצבעה חשאית בכל הנוגע לשיריונים פרסונליים, כפליים מהנחוץ על פי חוקת המפלגה, ואני כמובן מתמלאת שמחה. אריק ואני מסתכלים סביב לראות איך בדיוק יעשו הבחירות החשאיות, אבל לא רואים שום סימן לכך שמישהו מתכוון אכן ליישם זאת. לאט לאט חודרת בי ההכרה, שגם אם היו נאספות אלף חתימות לא תהיה הצבעה חשאית. אז מה יהיה?

אחריו עולה לבמה יורם מרציאנו. הוא עונה לנאומו של מעיין אמודאי וצועק, על רקע קריאות הבוז של הצעירים, שכשיוצאים לבחירות לא הולכים לישיבה באופוזיציה. "מי היא ציפי ליבני", הוא צועק. "רק לפני עשר שנים היתה מנכ"לית של חברה ממשלתית של ביבי… עכשיו עלינו לשלב ידיים, וממחר בבוקר כולנו יחד להחזרת מפלגת העבודה לשלטון."

אחריו עולה נציג מחוז הנגב, מאיר בביוף. בביוף, כועס וקודר, פונה לברק ואומר שהיה רוצה להיות שותף לאותה אחדות ורוממות רוח – אך האמת היא שיש לנו בעיות פנימיות קשות ואנחנו לא עושים דבר כדי לפתור אותן. "אני איש הנגב," הוא אומר, "ותובע את עלבונם של אנשי הדרום ברשימתה של מפלגת העבודה לכנסת. כולכם נושאים את שם הנגב לשווא," הוא מאשים, "ולא עושים את הדבר האמיתי. לכך אי אפשר יותר לתת יד. אי אפשר שאנשי מדינת תל אביב ייצגו את הנגב. מתי נזכה לחזון בן גוריון? מספיק להסתתר מאחורי נוסחאות ארכאיות שנועדו להנציח את מדינת תל אביב והסקטורים השונים. אתם חושבים שהחבר'ה בגליל ובנגב יקוששו לכם מנדטים ולא נהיה זכאים לנציגות משלנו בכנסת?", הוא צועק. "אנחנו דורשים ייצוג בכנסת במקום ריאלי. אם אתם חושבים שנעמוד על במות לקרוא לאנשים להצביע למפלגת העבודה אתם טועים", הוא מאיים. "תחפשו לכם פריירים אחרים!".

אריק ואני מתרשמים עמוקות. היה בכלל לא רע, אנחנו חושבים, אם גם למחוז חיפה, פריפריה לא קטנה, היה נציג שהיה נלחם על נציגות בכנסת לקידום מקומה.

לאחר נאומו התקיף של נציג מחוז הנגב, עולה דניאל בן סימון לבמה. הוא פותח ברצון לעשות צדק עם רבין, האחראי, לדבריו, לא רק להסכם אוסלו אלא גם למהפיכה החברתית הגדולה שהתחוללה בין השנים 1992-5 בערי הפריפריה. בן סימון הדגיש שהרעיון של תנועת העבודה מתבסס על תפיסת הרווחה והאדם. "יתכן שיהיה קשה הפעם," הוא מוסיף באופטימיות, "אבל בסוף הדרך תנצח."

בשלב הזה מחליט כבל לסיים את הועידה והוא מעלה להצבעה את רשימת השיריונים. על רקע הצעקות שלנו ושל צעירי תא אופק הנהדרים השואגים במלוא גרונם "בלי שיריונים, בלי שיריונים", עוברת ההצבעה כאילו מעולם לא נאספו 350 חתימות בעד הצבעה חשאית, וכאילו אין למפלגת העבודה חוקה ותקנון מחייב. שלטון החוק – יוק, אני חושבת, ויוצאת בהלם קרב מן הועידה.

בדרך חזרה הביתה, שוב בעמידה ברכבת הצפופה, אני תוהה על מה בדיוק נלחמנו בבחירות למוסדות כדי להיות בועידה. אני נזכרת בדבריו של אותו זקן מפלגה מהבוקר ומרגישה עד כמה המשפט "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" מתאים לחוויה שעברתי זה עתה. כשהגעתי הביתה שאלתי את מיודעי אם דבר מה מתוך המהומה שהתחוללה בועידה בנוגע לשיריונים הוצג בחדשות הערוצים השונים. "מה פתאום," היתה התשובה. "הרי פואד נבחר פה אחד."

אבל – לסיפור הזה יש הפי-אנד. לפחות אדם אחד יצא מאושר מהועידה. היום קבלתי SMS ובו ההודעה להלן: "חברות וחברים, תודה רבה מקרב לב!! אוהבים אתכם השר בן אליעזר וצוות הלשכה."