ההצגה הגדולה בעיר / אריה גור

אתמול השתתפתי בערב הצגת הכוח הגדול העומד מאחורי מועמדותו של ישראל סביון, מזכיר המחוז, לראשות העיר חיפה, ואכן אפשר לומר בביטחון שמדובר בתצוגת כח מרשימה: הגיעו שר הביטחון אהוד ברק (ממש לא מרשים), חברות הכנסת שלי יחימוביץ, קולט אביטל, אורית נוקד ונדיה חילו, השר פואד בן אליעזר, מצנע והח"כ הטרי לאון (שנכנס לכנסת במקומו של אפרים סנה). עליהם נוסף חבר הכנסת "העתידי" – דניאל בן סימון, כפי שהתבטא לגביו ברוך זלץ, יו"ר סניף חיפה בהסתדרות שניהל את הטקס ביד רמה. האולם במלון הר-הכרמל, המכיל כ-400 מקומות ישיבה, היה מלא מפה לפה.

למרות שסביון נאם אחרון, אתחיל דווקא בו (גם כי איני בטוח שתקראו עד הסוף…).
כשברק נכנס לאולם, הוא הסתובב, לחץ ידיים ו"התחכך" עם חלק מיושביו. סביון הסתובב איתו ונראה לי  נבוך מהחיכוך עם הקהל. מאוד אהבתי את הנבוכות הזו של סביון וחשבתי לעצמי שלמרות הדימוי של האיש, יש בו כנראה מידה של צניעות.
גם כשברק נאם, הוא ביקש מסביון לעמוד לידו, ושוב, סביון נראה לי נבוך למדי לעמוד מול הקהל ליד ברק, כאילו שחש שהוא משתתף במין סוג של הצגה, והוא לא ממש אהב את זה – ושוב מצאה חן בעיני הנבוכות (למרות שזו תחושתי האישית)  שחשבתי שהוא חש.

נאומו של סביון לא יכול היה להכתב אחרת – לו חברי חוג חיפה היו כותבים אותו. לדעתי אפילו אברום לא היה יכול לנסח טוב יותר את דבריו של סביון בכל הנוגע לחינוך. סביון הודיע שהוא ידרוש לבטל את משרות סגני ראש עיר ואת משכורתם יעביר לחינוך. סביון גם ביקש מכל המתמודדים האחרים להצהיר הצהרות דומות. עוד הודיע סביון שידאג לצמצום הפערים בעיר והצהיר עד כמה הנושא חשוב לו. בכל נאומו – ואיני זוכר כרגע את כל הפרטים – הודגש מאוד הנושא החברתי.

תגידו נאום בחירות – איני מכיר את סביון, אבל אני חושב שהוא איש שמתכוון למה שהוא אומר. כנראה שהוא מקשיב למה שאומרים לו מסביבו ולתחושתי הוא לא היה אומר בבוטות דברים שאינו מתכוון להם. בנוסף, הוא לא יוכל להתחמק בעתיד מההתבטאויות המאוד חדות שלו.

אז כפי שאפשר להבין, מבחינתי האישית, סביון היווה את ההפתעה הטובה של הערב.

לפני סביון דיבר עמרם מצנע. עד ליום שישי האחרון היו בי כעסים רבים כלפי מצנע, כעסים הקשורים באימי המנוחה ובקבלנים. תוך יומיים, כששמעתי אותו בשתי הזדמנויות שונות, הצליח מצנע למחוק את כל כעסי. האיש מדבר לעניין, אומר (כך זה נראה) מה שהוא חושב, דבריו אפופים במידה לא מבוטלת של צניעות, תענוג. לדעתי –  לא פלא שעזב את הפעילות במפלגת העבודה. מצנע דיבר על כך שהמפלגה נמצאת במצב קשה והרצה על מה שנדרש, לדעתו, ממנהיג המפלגה בימים אלה. על פי תחושתי המאוד אישית, מצנע ניסה להסביר לברק למה ברק לא צריך לעמוד בראש המפלגה בימים אלה, אבל מאחר ואני משוכנע שאם תשאלו את מצנע הוא יכחיש, אז אני שב ומדגיש שזו הייתה תחושתי האישית בלבד.

ולנואמים האחרים:
פואד דיבר כמו פואד, לא משהו מיוחד, העיקר שמפלגת העבודה מאוחדת, ונראה שהמזל הכי גדול שלנו בימים טרופים אלה זה שאהוד ברק מנהיג אותה. ברק עושה ה-מ-ו-ן דברים אבל כראוי לתפקידו הוא עושה אותם בשקט ולכן אנחנו מפספסים איזה שמץ מגדולתו.

חברות הכנסת מהמפלגה התגלו כמעריצות כה גדולות של סביון, עד שברוך זלץ הציע שאחת מהן תשולב באחת הקלפיות בהתנדבות.
לאון הודיע לעיתונאים בקול רם וצלול (ואני מבטיח לכם שלא שתיתי לפני הכנס)  שעל פי הקהל שבא לאולם (נכון, האולם היה מלא מפה לפה, צעירים לא ראיתי, אבל ראייתי כבר לא מה שהייתה פעם וכך גם ראייתם של הנוכחים האחרים באולם) אפשר להבין שמפלגת העבודה במצב מצוין וכל הדיבורים בתקשורת על קריסת המפלגה או פילוגה הם קונספירציה תקשורתית. הנה עובדה (כך לאון): תסתכלו סביב.

דניאל בן סימון אומנם עיתונאי, אבל ממש לא הבנתי אף מילה מדבריו.

וברק, אוי ברק. הוא דווקא נראה בסדר, כשראיתי אותו חשבתי שהוא נראה טוב יותר מאשר בטלביזיה. אם הוא לא היה מדבר – היה משאיר עלי רושם מצוין. אבל הוא דיבר. הכי בולט בדבריו זה קודם כל "אני" ואחר כך – המדינה, המפלגה וכל היתר. הוא גם התגאה בהצלחתה של המפלגה לבלום את מהלכיו של שר המשפטים בנוגע לבית המשפט עליון. מיהרתי לאחר הכנס לבדוק באינטרנט שמא לא הבנתי, שכן על פי התפארותו של יו"ר המפלגה – לרגע חשבתי שברק, תוך כדי כך שהוא רואה את הלבן בעיניים של חברי הממשלה שישבו מולו, הצליח להכשיל את הצעתו של דניאל פרידמן. אבל האמת כידוע לנו – הפוכה.

ברק גם ניסה להסביר (דבריו פורסמו ב YNET ) שהוא (וגם במקרה מפלגת העבודה אחריו) קובעים את סדר יומה של הממשלה. שהוא (ובמקרה גם מפלגת העבודה אחריו) קבעו למשל שתתקיימנה בחירות בקדימה – ובכל הדיבורים האלה נראה היה לי שברק התחיל להגזים בהתלהבות שלו מעצמו, אבל לרגע לא שכחתי שפואד אמר שברק הוא התקווה הגדולה של המפלגה.

ברק גם סיפר שהיו מקרים שבהם היה צריך עזרה, הסתכל שמאלה וימינה וראה שאף אחד לא לידו – ואז, בשעת צרה, פנה לסביון וסביון עזר ואפילו נשכב על הגדר בשבילו (תמיד!). אני  (ושוב – אני אישית) לא בדיוק מבין מתי ברק לא מצא מי שיעזור לו, ומה גרם לכך שנשאר לפתע בודד במערכה – לא נראה לי שאפשר לזקוף זאת לזכותו (למרות שעל פי פואד הוא הוא תקוותנו הגדולה)… 

לסיכום – לדעתי סביון היה גדול (וזה באמת), אבל עם כל הפיגורות של מפלגת העבודה מסביב כפי שהתרשמתי מהן אתמול, אני לא בטוח שזו חוכמה גדולה. בכל מקרה הייתה הצגה טובה ומאורגנת היטב.

הצמרת הנוכחית של מפלגת העבודה תומכת בסביון. כמה קולות זה בדיוק שווה, לדעתכם?

אריה