המחנה החברתי ניצח. דווקא בימים סוערים אלו, שווה להתעכב על הדומה בין עמיר פרץ לשלי יחימוביץ'. העיסוק התקשורתי הצהוב והאגו של הנוגעים בדבר, עלולים להשכיח את העובדה שכאן רב הדומה על השונה. יחימוביץ' הצטרפה למפלגת העבודה בעקבות נצחונו עמיר ב-2006. שניהם מקדמים את השיח החברתי, ועומדים באותו צד של המתרס כאשר סוגיות חברתיות הן על הפרק. שניהם התנגדו לכניסה של מפלגת העבודה לממשלת ביבי-ליברמן. שניהם קיימו אופוזיציה חשובה ואחראית למנהיגותו ההרסנית של ברק במפלגה.

אבל עם כל האופטימיות על הרוחות החדשות הנושבות במפלגה, אסור לנוח על זרי הדפנה. המהפך עוד לא הושלם. אומנם עמדת היו"ר היא עמדה מאוד משמעותית, ומקנה סמכויות גדולות (מדי) למי שמכהן בה, אך הניסיון מלמד ששאר המנגנון של המפלגה (ועידה, מחוזות, סניפים) יכול לגרום צרות צרורות לעומד בראשה. במקרים רבים הביא מנגנון עוין לסיום תפקידו של היו"ר בטרם עת: מצנע ופרץ יוכלו להעיד על כך.
כעת נוצר מצב אנומאלי במפלגת העבודה. המנגנון נבחר ב-2008, בימים אחרים (תקופת ברק). לכן אין הלימה בין המנגנון לבין היו"ר. במילים אחרות, המתפקדים אמרו חד משמעית, סוציאל-דמוקרטיה, וכך נבחר היו"ר. אבל המנגנון לא מייצג את הרוח הזאת. לכן לא יהיה מנוס ליו"ר החדשה, אלא לבצע הליך של בחירות לצורך רענון השורות בסניפים ובוועידה.

ומה כל זה אומר על חיפה?

גם בחיפה חשוב לייצר כוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי מקומי משמעותי. כוח זה ישמש כפה למאות הפקודים החדשים במחוז. רובם (והם הוכיחו זאת בפריימריז) מחוייבים לאג'נדה סוציאל-דמוקרטית.

אך טבעי שחוג חיפה, אשר לאורך כל השנים דחף פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית, יהיה בין המארגנים של המהלך הנ"ל. בימים אלו אנחנו מקיימים כינוסים, בשותפות תא הסטודנטים אופק חיפה, המשמרת הצעירה, וכוחות חדשים במפלגה, על מנת לייצר כוח מקומי אפקטיבי. יש לנו את הניסיון והיכולת הארגונית לעשות את זה ברמה המקומית.

חג אורים שמח!

האתגר הגדול יהיה להתאחד לאחר הבחירות, ולהמשיך את תהליך רענון המפלגה. יש לבצע בחירות לכל מוסדות המפלגה, על מנת שישקפו את הפנים החדשות של מפלגת העבודה. יש להעמיק את הדמוקרטיה במפלגה ולאפשר השפעה אמיתית למתפקדים. בטעות, יש כאלו המחשיבים את הבחירות לתפקיד היו"ר, כפסגת החגיגה הדמוקרטית. זה לא אמור להיות כך, בטח לא במפלגה סוציאל-דמוקרטית. מעורבות המתפקדים צריכה להישמר במשך כל הקדנציה של היו"ר.

האמת היא שפריימריז אישיים המוניים, חושפים דווקא הרבה מהחולאים של הדמוקרטיה. הפתרון לכך, בניגוד לעמדתם האליטיסטית של מצנע וברק, אינו הוספת סמכויות למנהיג על חשבון המתפקדים. הכיוון הנכון הוא העמקת הדמוקרטיה, עידוד המעורבות של המתפקדים, ויציקת תוכן להירארכיה המוסדית של המפלגה. סניפי מפלגה אמורים להיות גוף שוקק חיים, עם תחלופה ועם השפעה. אנחנו חיים בעידן בו ניתן לשתף ולהפעיל אלפי אנשים. מחאת האוהלים היא עוד דוגמא לכך. מפלגת העבודה התברכה בעשרות אלפי מתפקדים אידיאולוגים המשוועים לתפקיד משמעותי.

לענייננו, שלי יחימוביץ' היא האישה הנכונה כיום למפלגת העבודה. היא מייצגת פוליטיקה אחרת, רעיונית, ערכית ולא מזגזגת. ביכולתה לשקם את האמון בין מפלגת העבודה לציבור. אין פלא בכך שהיא זוכה לתמיכה רחבה בציבור. זה נובע מכך שיש לה תכונה שאבדה להרבה מהפוליטיקאים שלנו: מאמינים לה. גם שמתנגד לעמדותיה, יודע שהיא מונעת מאידיאולוגיה ולא מאינטרסים אישיים.

האידיאולוגיה שלה, סוציאל-דמוקרטיה, היא האידיאולוגיה הנכונה, והיא רלוונטית יותר מתמיד. היא הצטרפה למפלגה כאקט של תמיכה בעמיר פרץ אשר הסתמן כהבטחה גדולה למחנה החברתי. היא פועלת כל השנים כמחוקקת חרוצה ואפקטיבית. היא העבירה עשרות חוקים הנוגעים רובם לשיפור תנאי העבודה. היא גילתה נאמנות למפלגה גם כאשר מצאה את עצמה בעמדת מיעוט. היא התנגדה לכניסה לממשלה, ותמיד התייצבה בצד הנכון של המתרס כאשר נושאים סוציאל דמוקרטים היו על הפרק.

הבחירות הללו הן בחירות על אג'נדה, ועל ערכיות-אמינות. קודם כל אג'נדה. שלא נתבלבל, למרות הדמיון בנושא המדיני, ישנם פערים משמעותיים באג'נדה החברתית של המועמדים. עמרם מצנע, איש יקר ואמיץ, בהיותו ראש העיר חיפה, דחף להקמת הקניונים הגדולים בעיר. מה שהביא לקריסת מרכז העיר והפרטת המרחב הציבורי. מצנע אישר את הקמת מגדלי חוף הכרמל, אשר מעבר להיותם פשע ארכיטקטוני, הם דוגמא להתעמרות ההון בתושבי השכונות המוחלשות (השוכנות לידם). בדומה לברק וליברמן, מצנע תומך בביטול/צמצום הפריימריז. הוא התבטא על עמיר פרץ שהוא מ"פלנטה אחרת". ולא נראה שריכוזיות ההון מטרידה אותו. כל זה אינו מקרי; מצנע הוא הסמן הימני מבחינה חברתית של המועמדים.

גם בנושא הערכיות והאמינות, יש לנו מועמד בעייתי. מי ששמר על זכות השתיקה בנושא עמותות ברק, מי שתמך והצטרף בעצמו לממשלת הימין של ביבי-ליברמן (מהלך שהיה הזוי והרסני מבחינת מפלגת העבודה), מי שתמך באהוד ברק לראשות המפלגה, לא יכול היום לבוא על תקן של מושיע ומחדש. הרצוג, איש יקר ורב פעלים, היה שותף ליותר מדי טעויות אשר פגעו אנושות באמון הציבור במפלגה. הרצוג לא יביא בשורה, כי הציבור פשוט לא יאמין לו.

עמיר פרץ הוא המועמד הקרוב ביותר לשלי מבחינת האג'נדה. הוא כבר היה שם, בתפקיד היו"ר, וסיים בקול ענות חלושה. מי שהפיח תקוות כה רבות, חייב לשאת באחריות גם לאכזבה שחולל. לזכותו ייאמר שהוא פעל ועדיין פועל מתנאי פתיחה ירודים יחסית לשאר המועמדים. כל זה לא משנה את השורה התחתונה האומרת, שיכולתו להשיג תמיכה בקרב הציבור הרחב מוגבלת. עמיר הוא נכס חשוב ל"עבודה", אבל מן הראוי שיפנה את קדמת הבמה למי שהוא עצמו הביא למפלגה, והיחידה שיכולה להציע בשורה בעת הזאת. ב-12 לספטמבר בוחרים את שלי, ומציעים בשורה חדשה למדינת ישראל.

כולם מוזמנים לבוא לשמוע ולהשמיע. את רוב המפגש נקדיש לשאלות שלכם.

לפרטים נוספים: נילי – 054-6735339

הרשמו כאן כדי להבטיח את מקומכם:

https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dFYzZHVsakJyWTN6X3paWXBOanhORVE6MQ

מפת הגעה:
http://maps.google.com/?ll=32.787879%2C34.968495&spn=0.002611%2C0.004823&z=18

בוז'י פתח בהבעת חשש גדול מהעומד לפתחנו בספטמבר הקרוב. אין לו ספק שתוצאת ההצבעה באו"ם תהיה הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית, גם אם קומץ ממדינות המערב יעמוד לצידנו. הכרה בינלאומית תיצור עובדות חדשות בשטח העלולות לגרום לאינתיפדה שלישית ולבידודה של ישראל. הפתרון לדעת בוז'י הוא הקדמת תרופה למכה: הכרה ישראלית בקיומה של מדינה פלשתינית, בתנאי שהפלשיתינים יישבו מיד לשולחן המשא ומתן לדיון על בסיס גבולות 67 עם תיקוני גבול וחילופי שטחים. בעקבות טענת אחד המשתתפים בדבר ישיבתו הארוכה מדי של בוז'י בממשלה, תוך מתן לגיטימציה לפעולתה, טען בוז'י שבתחילת הקדנציה עמד נתניהו בפני הסכם עם הפלשתינים, והתחושה היתה שהנה יש תזוזה בכיוון הנכון. כמו כן, הדגיש בוז'י, בזמן ישיבתה של מפלגת העבודה בממשלה לא עבר ולו חוק אחד מבית היוצר של ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו. כעת אנחנו רואים איך עובר חוק אחרי חוק של הימין בכנסת ואין מי שיבלום אותם. לבסוף הודה בוז'י, שאכן היה לו קשה מאוד לעזוב את משרד הרווחה, משרד שהקדיש לו שנים רבות ובו קידם תוכניות חברתיות שונות.

בנושאי חברה הציג בוז'י את הספר שכתב: "תכנית עבודה, מתכון לרווחה כלכלית", ושטח בפני חברי החוג את משנתו הכלכלית-חברתית לסגירת פערים. בוז'י סיפר שביקר באוהלי המחאה על בעיית הדיור והתקבל שם באהדה. כמו כן ציין שבעת פתיחת הקמפיין שלו, לפני כשבועיים, שמח לראות בין תומכיו נציגות של כל המגזרים בארץ, החל משדרות והגליל וכלה בתל-אביב.

בנושא הפנים-מפלגתי אמר בוז'י, שלדעתו הוא המועמד המתאים ביותר לכהן בראשות המפלגה, משום נסיונו הרב והמקיף ויכולתו לפשר ולגשר בין כל המועמדים. ובנוגע להתרחשויות החוץ-מפלגתיות, בוז'י חוזה שקדימה תפנה יותר ויותר ימינה – במיוחד אם מופז יהיה בראשונה, ולכן למפלגת העבודה יהיה מקום חשוב ביותר במפה הפוליטית כמפלגה היחידה שהיא סוציאל-דמוקרטית ויונית.

המפגש יתקיים ביום ראשון, 17.07, בשעה 19:00, בסניף מוריה, רח' מוריה 91, חיפה

מפלגת העבודה זקוקה לרענון השורות לא רק בעמדת היו"ר. נדרש לבצע בחירות לכל מוסדות המפלגה כדי לשקף את הטלטלה שהיא עברה בחודשים האחרונים. היו"ר הנבחר ייבחן ביכולתו להפיח רוח דמוקרטית במוסדות המפלגה, וביכולתו לשתף את ציבור המתפקדים בהחלטות. הרוח הדמוקרטית ושיתוף ציבור המתפקדים הם הכרחיים למפלגה הרואה עצמה כסוציאל דמוקרטית.

הבחירות לראשות המפלגה, מעוררות עניין. אני מציין זאת, כי היה עדיף אילו העיסוק במפלגה לא היה מתרכז במידה רבה כל כך סביב הנושא הפרסונאלי. מפלגה אמורה להיות מוסד מורכב הרבה יותר. תמיכה במפלגה מסוימת לא שקולה לתמיכה בראש המפלגה. אבל העיסוק בפרסונאלי הוא רוח התקופה, ולכן אי אפשר להתעלם מכך.

מה עלינו לשקול בבואנו לבחור את יו"ר המפלגה? אני מציע להביא בחשבון את האג'נדה, יכולות, ואת ההיסטוריה הפוליטית של המועמד. כדי לא להשאיר במתח את קהל הקוראים, אציין כבר בשלב זה כי תמיכתי נתונה לשלי יחימוביץ'. כעת אנסה לנמק.

מבחינת אג'נדה, אני תומך במשנה סוציאל דמוקרטית. החלוקה בין המועמדים די ברורה בנושא זה. יחימוביץ' ופרץ מחויבים לעמדה זו, ומעמידים אותה בראש סדר העדיפויות שלהם. מצנע בולט בגישתו האליטסית (יוסי ורטר מעיתון הארץ כינה אותו "ברק עם זקן"). הוא מעוניין בחיזוק כוחו של המנהיג והחלשת כוחם של המתפקדים (ביטול הפריימריז). זה ההיפך מסוציאל-דמוקרטיה. גם מדיניותו כראש העיר חיפה (בניית הקניונים הגדולים, הזנחת מרכז העיר ואישור הפגע של מגדלי חוף הכרמל) מעמידה סימני שאלה לגבי משנתו החברתית.

מבחינה מדינית, אינני מזהה הבדל ניכר בין המועמדים.

מבחינת היכולות, נדמה לי שכל ארבעת המועמדים הוכיחו את עצמם בתור מנהיגים. לחלקם ניסיון מיניסטריאלי ופיקודי, אבל אני לא תופס את תפקיד יו"ר המפלגה כקבלן ביצוע של עבודות מיניסטריאליות. יו"ר המפלגה צריך להתוות את הדרך של המפלגה, קודם כל ברמה הרעיונית והערכית. זה נכון תמיד, אבל בפרט בימים אלו של משבר אמון. מפלגת העבודה זקוקה קודם כל למנהיג רעיוני, ערכי, ולא מזגזג, על מנת לשקם את האמון בינה לבין הבוחרים.

חשוב לזכור שאנחנו לא בוחרים את רה"מ הבא. אנחנו בוחרים מנהיג שיתחיל במסע השיקום, כדי שאולי בעוד 4-5 שנים המפלגה תהווה חלופה שלטונית. בישראל נוצרה זיקה מוגזמת בין הדרג הפוליטי לדרג הביצועי. הבחירות לראשות מפלגה הן בחירות למנהיג פוליטי ולא לשר ביטחון או שר רווחה. גם לאובמה לא היה ניסיון מיניסטריאלי לפני שנבחר לנשיא.

מכיוון שאנחנו בוחרים בראש ובראשונה מנהיג רעיוני וערכי, הקריטריון החשוב ביותר הוא ההיסטוריה הפוליטית של המועמד. לשם מה לנו מנהיג פוליטי אם לא יקבל את ההחלטה הנכונה בנקודות ההכרעה. מפלגת העבודה ידעה כמה נקודות הכרעה פוליטיות בשנים האחרונות. ההחלטה הכושלת ביותר הייתה הכניסה לממשלת הימין. מי שתמך בכניסה לממשלת הימין (הרצוג), וכיהן בה, היה שותף למהלך הרסני. המפלגה איבדה את שארית אמינותה בקרב הציבור כאשר נכנסה לממשלה למרות המפלה בבחירות. פרישתם החפוזה של שרי העבודה בינואר השנה, העידה שמקומם לא היה שם מלכתחילה.

נאמנות למסגרת המפלגתית אף היא חשובה. הניסיון מחייב משנה זהירות. מי שעשוי לפרוש ממפלגת העבודה איננו ראוי לעמוד בראשה. גם פרץ וגם מצנע פלרטטו רק בשנה האחרונה עם מסגרות פוליטיות אחרות.

שלי יחימוביץ' הוכיחה בהתנהלותה הפוליטית כי היא נאמנה לדרך הסוציאל דמוקרטית. היא הצטרפה למפלגה כאקט של תמיכה בעמיר פרץ אשר הסתמן כהבטחה גדולה למחנה החברתי. היא פועלת כל השנים כמחוקקת חרוצה ואפקטיבית. היא העבירה עשרות חוקים הנוגעים רובם לשיפור תנאי העבודה. היא גילתה נאמנות למפלגה גם כאשר מצאה את עצמה בעמדת מיעוט. היא התנגדה לכניסה לממשלה, ותמיד התייצבה בצד הנכון של המתרס כאשר נושאים סוציאל דמוקרטים היו על הפרק.

גם עמיר פרץ הוא נאמן לדרך הסוציאל דמוקרטית. אבל על כתפיו רובץ משא כבד של כשלון מלחמת לבנון השנייה. נכון הדבר, שדן חלוץ ואהוד אולמרט אחראים יותר ממנו. ונכון גם שהכישלון נופח מעבר למידותיו. אבל נדמה לי שלאור העובדה שיש כרגע מועמדת עם עמדות חברתיות דומות (שהוא בעצמו דחף אל הפוליטיקה), ראוי להתרכז סביבה.

מחנה פרץ טוען כי רק עמיר מסוגל להעביר בוחרים ממחנה הימין אל העבודה, בעוד ששאר המועמדים במקרה הטוב יצברו קולות על חשבון קדימה. מכאן הם מסיקים כי רק עמיר יצליח לגרום למהפך פוליטי. הניסיון מבחירות 2006 מעיד כי יש בסיס לטענה זו. ברם, אני מאמין ששלי יחימוביץ' בראשות, עם עמיר פרץ בעמדה בכירה, גם יוכלו לקושש כמה קולות בקרב מצביעי הימין. זאת משום שהמשנה הסוציאל דמוקרטית של שניהם היא קרובה. בנוסף, החזרת מצביעי קדימה אל מפלגת העבודה היא משימה חשובה כשלעצמה עבור מפלגת העבודה. קדימה היא מפלגת שום-דבר אשר יצרה בלבול בזירה הפוליטית. היא אינה מחויבת לאג'נדה חברתית כלשהי. רק היושרה של ציפי ליבני מחזיקה את המפלגה הזאת. קדימה הוקמה כקוניונקטורה פוליטית, ואין לה קיום אם לא תהווה חלופה שלטונית. אם תצליח מפלגת העבודה לגדול מעל קדימה, יש יסוד סביר לחשוב שהמפלגה הזאת תתאדה, ורוב מצביעיה יחזרו לעבודה.

באופן כללי אני לא מחבב את השיקול האלקטוראלי של "מי יביא יותר מנדטים למפלגה", משום שיש עוד זמן רב עד לבחירות הכלליות. ליו"ר שייבחר יהיו חודשים ארוכים להוכיח את עצמו, ויש להניח שהסקרים עוד ישתנו. מה עוד שהפערים בין המועמדים בנקודה זו אינם גדולים.

האתגר הגדול של שני החברים, פרץ ויחימוביץ', יהיה להתלכד ביחד בסיבוב השני. בהקשר זה יש לציין כי יחימוביץ' בכל זאת ביצעה שגיאה פוליטית במהלך הקריירה הפוליטית המרשימה שלה: התמיכה באהוד ברק בסיבוב השני בפריימריז ב-2007. ברק הוא הסיבה המרכזית לקריסתה של מפלגת העבודה. כל מי שתמך בו בזמנו צריך לתת דין וחשבון, מעטים עשו זאת. היו סיבות לחשוד באהוד ברק: הקדנציה הראשונה שלו הסתיימה באכזבה, האליטיזם והיהירות תמיד היו שם. יחימוביץ' מעולם לא היכתה על חטא בעניין זה. אפשר לסלוח על הטעות הזאת (בכל זאת גם החלופה, עמי איילון, לא הייתה חברתית, ולא מבטיחה בהכרח). אבל אם יחימוביץ' ופרץ לא יחברו בסיבוב השני – זה כבר יהיה בלתי נסלח.

נכון לעכשיו ישנם שישה מועמדים לראשות מפלגת העבודה: שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, עמיר פרץ, עמרם מצנע, שלמה בוחבוט ואראל מרגלית. האחרון, מרגלית, אינו יכול להיחשב כמועמד רציני לכתר. מדובר אמנם באיש רב פעלים ומוכשר שעלינו לברך על הצטרפותו לעשייה הפוליטית, אבל חוסר ניסיונו לא מאפשר לבחור בו לתפקיד יו"ר. עליו להתמודד תחילה לרשימה לכנסת. יש להניח שזו בעצם מטרתו.

גם שלמה בוחבוט נעדר מן הזירה הפוליטית המרכזית במפלגת העבודה במשך תקופה ארוכה מידי. יש לברך על חזרתו, אבל ראוי שיתמודד תחילה על מקום ברשימה לכנסת. חוסר נאמנותו למסגרת המפלגתית (הנ"ל עבר לקדימה לפני חמש שנים), גם הוא בעוכריו.

יש להניח שהתמודדותם של מרגלית ובוחבוט לא תשפיע באופן מהותי על תוצאות הבחירות. ככל שיתקרב מועד הבחירות, ויתברר שאין להם סיכוי אמיתי להתברג לסיבוב השני, כך יזלגו תומכיהם לכיוון המועמדים האחרים. ייתכן שהם יפרשו לפני הבחירות עצמן, לאחר שישיגו את היעד העיקרי מבחינתם שהוא חשיפה ציבורית, לצורך התמודדות על מקום טוב ברשימה לכנסת.

אם כן, נשארנו עם ארבעה מועמדים רלוונטיים: הרצוג, יחימוביץ', מצנע, ופרץ. נדמה לי שכרגע יהיה קשה להמר מי הפייבוריטים. לכל אחד מהם יש בסיס תמיכה משמעותי, לכן המסקנה הראשונה היא שאנחנו צפויים לסיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. הסיבוב הראשון עלול להיות אכזרי מבחינה זו. ייתכן שאחוזים בודדים יקבוע את זהות המובילים. תיתכן גם סיטואציה שבה השקפת עולם מסויימת לא תזכה לייצוג בסיבוב השני בגלל פיצול קולות. למשל, ייתכן תרחיש שבו יחימוביץ' ופרץ לא עולים לסיבוב השני, וכך השקפת העולם הסוציאל-דמוקרטית נותרת יתומה במידת מה.

האם יש סיכוי שמישהו מארבעת המועמדים יפרוש לפני קו הסיום? כדי להיות רלוונטי במאבק על העלייה לסיבוב השני, יש צורך לצבור סביב ה-30% תמיכה. כל מי שיקבל בסקרים מעל 20% ירצה להישאר במרוץ, ולנסות לחולל הפתעה. אך מה יעשה זה שידשדש בסקרים? להבנתי, היחיד שישקול פרישה במקרה של דשדוש בסקרים הוא הרצוג. זאת משום שלו יש מה להפסיד מתוצאה מביכה בבחירות. הרצוג הוא כרגע חבר הכנסת הבכיר בעבודה. הוא זכה פעמיים במקום הראשון בפריימריז לרשימה לכנסת. הוא לא ירצה להסתכן בתוצאה מביכה, ויעדיף לחבור לאחד המועמדים האחרים (מצנע?).

ליחימוביץ' יש רק מה להרוויח מההתמודדות הזאת. גם תוצאה של 15% תמיכה תהווה שדרוג במעמדה הפוליטי. זאת כמובן מבלי להמעיט מסיכויה, הטובים לטעמי, לעלות לסיבוב השני. עמיר פרץ כבר חווה ניצחון (מול פרס) בניגוד לסקרים, ולכן קשה להאמין שיפרוש. מצנע גם הוא חזר כדי לקחת את כל הקופה, לכן גם הוא ינסה כנראה את כוחו עד הסוף.