לאחרונה התבשרנו על צעד חריג שנקטה האופוזיציה בכנסת, בראשות קדימה. מפלגות האופוזיציה, תוך קונצנזוס נדיר בין האיחוד הלאומי מימין עד חד"ש בשמאל, החליטו להחרים את דיוני הכנסת. זאת על רקע שורה של הצעות חוק ותקנות האמורות לשנות את 'חוקי המשחק' בכנסת עצמה. הצעת החוק שעוררה את מרב התרעומת היא הצעה שזכתה לכינוי 'חוק מופז'. על פי הצעה זו, תרוכך ההגבלה המאפשרת רק לשליש מחברי סיעה בכנסת להתפלג ממנה וליצור סיעה חדשה, כך שבסיעה הגדולה מ-21 חברים, מינימום הפילוג יעמוד על שבעה חברי כנסת בלבד. הגבלות על פרישת ח"כים מסיעה קיימת, נולדו בשנות ה-90 כתוצאה מן המעבר המוגזם של ח"כים בודדים, באופן שהכריע איזו ממשלה תקום.
כמובן, אפשר להעלות נימוקים ענייניים האם הצעת השינוי תשפר את הדמוקרטיה הישראלית, אבל נדמה לי שבכך נחטיא את העיקר. הגועל שמעלה 'חוק מופז' אצל כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו, נובע מהיעדר תום הלב המובהק של יוזמי החוק. הליכוד, אשר מוביל את החקיקה הזאת, תפר את החוק הזה במיוחד למידותיו של איש אחד, הרי הוא שאול מופז, כדי שיוכל לפרוש ממפלגתו ולהצטרף לקואליציה. הרף נקבע להיות בדיוק במקום אשר לא יקל על ח"כים אחרים, נאמר ממפלגת העבודה, לפרוש ולהקים סיעה משלהם, ובכך להחליש את הקואליציה. השינוי גם אמור לחול רק על פילוגים אשר יקרו בחצי הראשון של כהונת הכנסת, וכך להקטין את הסיכוי לפילוג בליכוד עצמו בתקופה המועדת לפורענות של טרום בחירות.
ההקבלה של 'חוק מופז' לשינויי החוקה המוצעים במפלגת העבודה, היא ברורה לחלוטין. גם כאן, יוזם השינויים, יו"ר המפלגה אהוד ברק, הוא הנהנה העיקרי מהם. אומרים לנו שצריך 'לחזק את כוחו של היו"ר. אומרים לנו שלא צריך פריימריז חדשים ליו"ר אחרי כישלון בבחירות לכנסת. ולא, מה פתאום, זה לא בגלל שברק הוא היו"ר, זה במקרה יצא ככה. נכון, כאשר לא היה יו"ר, מעולם לא שמענו אותו אומר שצריך לבטל את הפריימריז לאחר בחירות, כאשר מפלגת העבודה היא לא זו המרכיבה את הממשלה. נהפוך הוא, הוא בעצמו התמודד ונבחר לראשות המפלגה בדיוק בבחירות כאלו לפני שלוש שנים. מעולם לא שמענו את ברק, כאשר היה חבר מפלגה מן השורה, חושב שיש לתת סמכויות נוספות ליו"ר המפלגה. ומעולם לא שמענו את ברק, לפני שנבחר להיות בעל השררה, מציע תקופת אכשרה כל כך ארוכה למתפקדים חדשים.
ההתעלמות של ברק מנורמות דמוקרטיות בסיסיות היא לא חדשה. אחת הפעולות הראשונות שיזם כראש ממשלה ב1999, הייתה שינוי חוק יסוד: הממשלה, על מנת לפרוץ את ההגבלה על מספר השרים בממשלה. שינוי זה, והאופן הציני שבו נעשה, הוא שהביא לממשלות המנופחות של העשור האחרון. הרי גם אז היה ברור ששינוי החוק נועד לשרת את האינטרסים המידיים של ברק, ולעזאזל הדמוקרטיה. אמנם כל שינוי של כללי משחק נגוע באינטרסים, ובכל זאת ישנו 'כלל זהב' אשר עוזר במידת מה להגביל את הציניות של יוזמות שינוי מעין אלו. הכלל הוא לדחות את היישום בתקופת מה, לקדנציה הבאה, או אחרי תקופת הסתגלות. חושבים באמת ששבעה ח"כים זכאים להקים סיעה חדשה? סבורים באמת שיש לבטל את הפריימריז הקרובים בעבודה, ולחזק את כוחו של היו"ר? אם באמת לא מדובר כאן בשיקולים זרים, אז המינימום הנדרש הוא לדחות את היישום של החוקים לכנסת הבאה.
ח"כ יחימוביץ' הצביעה על הקשר, המריח לא טוב, בין התומכים בכניסה לממשלה מקרב חברי הכנסת, לבין המינויים הצפויים בממשלה. גם בדיון על חוקת מפלגת העבודה, ישנו קשר שלא ניתן להתעלם ממנו, בין יוזמי השינוי, לבין הנהנים העיקריים ממנו. חבל שגם מזכיר מחוז חיפה, ישראל סביון, מצדד בשינויי החוקה המבקשים להחליש עוד יותר את המתפקדים, וזאת כדי לבצר את כוחו של היו"ר. בכך ממשיך סביון להתעלם מדעת חברי המפלגה בחיפה, המייחלים להתנהלות אחרת של המפלגה, התנהלות של פוליטיקה נקייה, המכבדת ערכים דמוקרטיים.
יופי של מאמר! מסכימה עם כל מילה!
נורית